יש לי חברה. למעשה, אני לא ממש בטוחה שאני חברה שלה, אולי יותר
סתם מכרה. בעצם, גם לא סתם מכרה, כי בכל זאת אני מכירה אותה
טוב יותר מכל אחד אחר, ממש מאל"ף ועד ת"ו. ואיך לא? הרי היא כל
הזמן מדבר רק על עצמה. בכל אופן, נאמר חברה, כי ככה היא
החליטה, אז מי אני שאתנגד? מה אומר לה - "לא, לכי ממני, לא
רוצה אותך?" הרי אני לא מסוג האנשים שמסוגלים לעשות דבר כזה,
מה עוד, שאפילו אם הייתי מנסה לרמוז לה שתתרחק ממני, היא לא
הייתה נענית לבקשתי. ככה זה איתה, נדבקת אלי והולכת בעקבותיי
כבר שלושה עשורים. כן, כן, בדיוק ככה, שלושה עשורים ארוכים.

למה לא אמרתי לה שקשה לי איתה כבר קודם? למה אני מחכה כל כך
הרבה? בהחלט שאלה במקומה, ואין לי ממש תשובות טובות. אולי כי
פעם היינו קטנות, והיא דווקא הייתה ילדה נחמדה וחכמה, או לפחות
ככה אמרו כולם. בעצם, אמרו כולם חוץ מאימא שלה, שמעולם לא
העריכה אותה יותר מידי (ככה זה עם אמהות, לא?), אז חשבתי שיש
לה עוד סיכוי להפוך למישהי שווה, אולי... מכל מקום, השנים
הוכיחו רק את ההיפך הגמור, אומנם היא נשארה נחמדה כלפי אחרים,
אבל עד כה לא השיגה משהו מרשים שיהפוך אותה לשווה במיוחד,
והיופי שלה נשאר כבר מזמן רק מזכרת מונצחת בתמונות ילדות.

ולמה נשארתי איתה גם אחרי שכבר היה ברור שהציפיות לעולם לא
יתגשמו? אולי מתוך רחמים, אולי הרחמים הם אלו שקושרים אותנו
יחד. אני אפילו לא יכולה לומר שאני אוהבת אותה, ואני בדרך כלל
נוטה לאהוב, ואפילו להביע את האהבה הזו. לפעמים אני מרגישה
איזו חיבה כלפיה, אבל, כמו שכבר אמרתי, בעיקר רחמים. פעם
הפסיכולוגית שלי (נראה אתכם הולכים שלושה עשורים עם חברה כזו
ולא נזקקים לפסיכולוגית) אמרה שגם רחמים באים מתוך אכפתיות,
ואני מניחה שהיא צדקה. כנראה, שבסופו של דבר, באמת איכפת לי
מהחברה הזו.

בימים האלו החברה שלי - למה אני מתעקשת לקרוא לה כך? יש לה שם,
קוראים לה מיכל, ובכן, בימים האלו מיכל נמצאת בעוד אפיזודה
דכאונית. אתם שואלים למה אני נוקטת בקלות כזו באבחנות
פסיכיאטריות? אולי כי זה בעצם תחום העיסוק שלי, אולי כי היא
מקרה שאי אפשר לטעות בו, ואולי כי גם היא נוטה להסכים אתי (כן,
לפעמים יש בינינו הסכמה, לעיתים נדירות, אבל קורה). אולי כי זו
לא הפעם הראשונה שהיא במצב כזה, הרי עוד לא שכחתי את מה שעברה
לאחר מותו של החבר הכי קרוב שלה (סיפור בפני עצמו). גם אז, כמו
גם היום, הייתה במצב קשה, גם אז שקלה להתאבד, גם אז היה לי קשה
איתה. מזל שאז הצלחתי לשכנע אותה לפנות לטיפול פסיכולוגי. אז
מיכל הסכימה להתחיל עם הטיפול רק בתנאי שגם אני אטפל בעצמי.
היא טענה שגם אני צריכה עזרה. יכול להיות שהיא צדקה אפילו, כי
אני מרגישה שלי דווקא יצא משהו מהטיפול שעברתי. חבל שאני לא
יכולה לומר את אותו הדבר לגבי מיכל והטיפול שלה.

מיכל אוהבת מוזיקה, בעצם, יותר נכון לומר שהיא לא יכולה לחיות
בלעדיה. זה לא שהיא יצירתית או משהו, המוסיקה מהווה עבורה
תחליף לחוסר היצירתיות שממנו היא סובלת. היא שומעת לרוב דברים
כאלו שמביעים את מה שהיא הייתה כותבת לו נתברכה בקצת יותר
כישרון. ככה יוצא שלכל פיסת החיים שלה יש איזו מוזיקת רקע.
בתקופות של דיכאון היא שומעת בעיקר את האנפלאגד של נירוונה.
כשאני חושבת על זה, באותן התקופות היא גם נראית לא פחות רע
מקורט באותה ההופעה בניו-יורק. היא מקשיבה לקורט המיילל, ובוכה
אף היא מרוב הזדהות. אפילו אמא של מיכל, שבדרך כלל מטיבה
להתעלם ממצוקותיה, למדה שכשברקע מתנגן אותו הדיסק, זה סימן
ברור שמיכל זקוקה לעזרה, ודחוף. בעצם, כל אחד שהיה רואה את
מיכל באותם הרגעים, כל אחד שהיה רואה את ההבעה המיוסרת, את
העיניים הכבויות, היה מבין.

כמובן שגם היום מיכל שומעת את נירוונה, וגם היום היא בוכה, רק
שאיש מלבדי אינו שומע ואינו יודע. ולי, למען האמת, נמאס כבר
מנירוונה (למרות שפעם מאד אהבתי אותם), ועוד יותר נמאס ממיכל
ומהיבבות שלה, הייתי מעדיפה לשמוע, או בכלל לעשות דברים אחרים,
אילו הייתה נותנת לי קצת זמן לעצמי. אני שואלת את עצמי למה היא
לא הולכת כבר בעקבותיו של קורט, עושה את מה שהוא עשה חמישה
חודשים לאחר שהקליט את אותו האלבום הארור. למעשה, את אותה
השאלה אני שואלת גם את מיכל, והיא לא יודעת לענות. גם היא
ממשיכה לתהות על כך. היא אומרת שייתכן והיא ממשיכה להעמיד פנים
שהיא חיה, כי היא מפחדת מרגשות האשם (הו, היא מצטיינת בלהרגיש
אשמה, חנוך פולני טוב), הרי יש כמה אנשים שאילו היתה מתאבדת
היו שואלים: "למה היא עשתה לנו את זה?". כן, בדיוק ככה הם היו
שואלים, ולא לדוגמא: "למה עשתה את זה לעצמה?".

אז, במקום לפטור את עצמה וגם אותי ממר גורלה, מיכל ממשיכה
להתלבט, להאזין לנירוונה, ולבכות כמובן, וגם לספר לי עד כמה
היא לא שווה, לא מוצלחת, לא אהובה, לא טובה, לא ולא ולא... אני
אפילו לא מרגישה שאני יכולה או רוצה להתווכח איתה על כך ולומר
לה שזה לא נכון, כי אני די מסכימה איתה, רק שאני לא בטוחה שזו
סיבה מספיקה טובה לגזר-דין מוות. אני באמת מאד רוצה לעזור לה,
הרי לעזור לזולת זה מה שתמיד לימדו אתי (גם אותה), אני אפילו
לא פעם מצליחה לעזור לאנשים אחרים, אבל דווקא כשזה מגיע למיכל
אני לא יודעת איך ומה לעשות. אני מתפתה להציע למיכל לקבל את
המלצתה של חברה אחרת. החברה הזו הציעה למיכל לפרוק את מצוקתה
באחד הפורומים ברשת. אבל מיכל היא לא הטיפוסים שיעשה דברים
כאלה, היא מחפשת קירבה אמיתית ולא אמפתיה וירטואלית. למען
האמת, אני דווקא נוטה להסכים איתה בנקודה הזו. גם היא, בדיוק
כמוני, נכנסת לפורומים האלו רק כי היא רוצה לנסות ולעזור
למישהו ולא כדי להיעזר, הכל עניין של חינוך והרגל, לימדו אותנו
לחשוב על האחר, "לחשוב על עצמך זה אגואיסטי", אמרו לנו. אז,
למרות ששתינו משכנעות את האנשים האחרים שאין רע בלהיות קצת
אגואיסט וקצת לחשוב על עצמך מידי פעם, ואנחנו גם מאמינות שזה
נכון, מיכל מתקשה ליישם כשזה מגיע אליה. מה גם שאם חלילה היא
תפנה בבקשה לקבל עזרה, עלולים, חלילה, לעזור לה ומה יישאר לה
בחיים? הרי דיכאון זה כל מה שיש לה בערך, לא שזה אושר או עושר
גדול.

וכך עובר לו הזמן, ואני משוכנעת יותר ויותר שמיכל באמת רוצה
למות. בדרכה המוזרה היא למעשה מבקשת ממני לעזור לה להשיג את
מבוקשה. צר יהיה לי אם היא תמות, אבל גם צר לי שהיא סובלת,
והרי לימדו אותי שצריך לכבד את רצונו של האדם, גם כשלנו קשה עם
ההחלטה שלו. אז אולי באמת הגיע הזמן שאני אכבד את רצונה של
מיכל, וגם אעזור לה במימושו, הרי לימדו אותי לעזור לזולת, אז
אני חייבת. לכן, לא אכתוב עוד על מיכל, למרות שכבר יהיה לי את
כל הזמן שבעולם - בעולם הבא.