כשיצאתי מהמקלחת החולצת כפתורים של ורסאצ'ה הייתה מונחת על
הכיסא, אמא תמיד אמרה שהיא של הפרחחים אבל אני מצידי מאוד
אהבתי אותה, אהבתי אותה עד כדי כך שחסכתי 300 שקל כדי לקנות
אותה ! שמתי את החולצה והלכתי למטבח, לקחתי כוס קפה, רק בימים
האחרונים התחלתי לשתות קפה, שמתי הרבה סוכר, כי קשה להתרגל,
העפתי צעקת "כיבינמט" קטנה, כי זה מעצבן שאתה מוציא בקבוקי חלב
ריקים מהמקרר. כשהקפה היה מוכן הלכתי לסלון להצטרף לכולם. בדרך
נתקלתי באיזה צעצוע, כנראה של אחד הילדים הקטנים שבאו לפה עם
ההורים שלהם, הרבה כאלה מתרוצצים כאן בימים האחרונים. מעדתי
קלות, ושפכתי את הקפה על עצמי, על החולצה- זה היה נורא, התחלתי
לבכות. התיישבתי על הרצפה חיבקתי ברכיי ובכיתי. בכיתי כי זה
היה חם, בכיתי כי עכשיו על החולצה יהיה כתם. בכיתי כי אמא לא
תנקה את הכתם, בכיתי כי אמא לא תבוא אליי עכשיו ותחבק אותי עד
שאני אפסיק לבכות, בכיתי... כי אמא מתה.

לאחר שעות ארוכות, כך הרגשתי, כשבעצם עברה רבע שעה, קמתי על
הרגליים והלכתי לשטוף פנים, ואז שוב פניתי לסלון, לכולם,
לאבלים. הלכתי לסלון מרגיש מוזר, לא נוח, זר בבית - בבית זר.
כאילו בלי אמא זה כבר לא אותו בית, כאילו אני לא אני בלי אמא.
הסתכלתי על הקיר וראיתי תמונה של אמא מפעם, כשהיא הייתה צעירה
ויפה, כשהיא הייתה מפוכחת, לא שיכורה, לא על כדורים. היא הייתה
פעם רגילה, היא הייתה פעם כמוני... היא הייתה צוחקת, כמו מתי
שאבא עוד היה בסביבה. בכוח משכתי את עצמי מהתמונה, מהזכרונות
והלכתי לכיוון הסלון. בדרך שמעתי דפיקה בדלת. חזרתי לאחור כדי
לפתוח את הדלת, זה היה אבא, הדלת הייתה נעולה- אז הוא דפק. הוא
בא עם יהונתן, הבן שלו... החצי אח שלי...אחת מנקודות הציון שלו
בהרס החיים שלנו. למרבה האירוניה יוצא שמתי הוא העניק חיים
ליהונתן הוא לקח חלקים מהחיים שלנו.

אבא התעלה על עצמו ולא בא "איתה". הוא היה מביא אותה לכל מקום,
ה"היא" של אבא. כמו כלב היא הייתה רצה אחריו לכל מקום. כשאמא
הייתה היא הייתה עושה דווקא מנשקת אותו משרתת אותו כאילו שהיא
איזה דמות ב"מלרוז" או ב"יפים והאמיצים", אבל אני ידעתי שהיא
הייתה מכשפה ושאבא לא אוהב אותה. אמרתי את זה לאמא, וגם היא
ידעה את זה- אבל זה לא שינה כלום. הג'ין וטוניק המשיכו לזרום,
מדי פעם הם היו מופרעים ע"י וויסקי, וודקה או בירה כשלא היה
משהו אחר.

הסתכלתי על אבא בעיני הדומעות, הוא הסתכל עלי במבט רציני, בלי
שום הבעה, כבר מזמן ידעתי שאבא איבד את היכולת להרגיש, אבל לא
עד כדי כך. להפתעתי, הדמעות מעיני פסקו, ייבשו. הרגש נעלם,
הכאב נעלם. הרגשתי קר, רציתי להיות קר, לא רציתי להראות לאבא
שאני מרגיש. לא רציתי לתת לו לראות אותי חלש. הוא שם לי יד על
הכתף ואמר לי בקול של מפקד פלוגה:"אני מצטער בן" כאילו שהוא
שליח של הצבא בניחום אבלים, כאילו הוא לא מכיר את מי שמת,
כאילו רק אני איבדתי משהו ולו לא חסר דבר.  אז כבר לא יכולתי
לעמוד בזה יותר, עמדתי מול בנאדם שבו ברגע הפך מאבי- למולידי,
ותו לא! הוא לא דוגמה, הוא לא מושא הערצה, הוא לא טוב, הוא הרס
לי את החיים. לא יכולתי לעמוד בזה יותר. לעמוד מולו, מול האבא
שלי, להסתכל לו בעיניים ולא לראות כלום. לא יכולתי לעמוד בזה
יותר, אז כשגרוני החל להתמלא בדמעות, ולפני שהתחלתי לבכות ממש
אמרתי לו: "תודה שבאת. קיבלתי את תנחומייך אתה כבר לא חייב לי
כלום" והלכתי. לא לסלון, לחדר השינה של אמא. רציתי רק לשכב על
המיטה של אמא ולראות טלוויזיה מתי שהיא מדברת בטלפון, קוראת או
מדברת איתי, רציתי, אבל אמא לא הייתה שם, אבל הריח שלה היה
ובשבילי זה היה מספיק. בנקודה הזאת הכתם שעל החולצה כבר החל
להתייבש. אבל זה לא עניין אותי כרגע.
קמתי מהמיטה ושוב פניתי לסלון. בדרך עברת ליד החדר של האחים
הגדולים שלי, הם כבר לא גרים בבית. שמעתי קול מהחדר, שמעתי
בכי. זה היה אריאל האח הגדול שלי הוא ישב על המיטה מחזיק תמונה
של אמא ביד אחת ובשניה בקבוק אלכוהול, על השולחן מולו היה מונח
הרובה, מהצבא. נבהלתי, אבל ממש, לא ידעתי מה לעשות. באתי אליו
והוא הסתכל עלי בפנים מקומטות מכאב ועיניים אדומות מדמעות ושאל
בכי:"למה?...למה אמא?...למה ככה?" הוא הפיל את הבקבוק על המיטה
ושלח את היד לעבר הרובה. צעקתי לו:"לא, אל תעשה לעצמך את
זה....אל תעשהאת זה ...לי! למה לקחת לעצמך את החיים ולמה להרוס
את החיים של כולם?".ואז הוא אמר לי:" כשאמא חתכה לה את הורידים
לא היה איכפת לה מאיתנו, אז למה שלי יהיה איכפת? למה שאני אדאג
לזה ואתחשב? אני לא יכול לעמוד בזה, היא הרסה לי את החיים. אין
לי אמא, ויש לי כאב, יש לי כתם לכל החיים, הבן של המתאבדת- זה
היה בכל העיתונים. ולמי נפנה? לאבא? לרוצח הזה?!? אולי היא
חתכה את הורידים אבל הוא רצח אותה מבפנים ביום שהוא עזב."

"אל תעשה את זה, אל תעזוב אותי! כולם עוזבים אותי... אני אוהב
אותך, תחשוב גם עליי". פרצתי בבכי חזק וכך גם בכיו של אריאל
התעצם. הרובה  נשמט מידו, התקרבתי אליו עוד והוא חיבק אותי,
חיבק אותי ובכינו, בכינו הרבה זמן. וכשהדמעות פסקו כרתנו ברית
אחים, כרתנו ברית על קדושת החיים, על נאמנות זה לזה והתחשבות.
הסכמנו שתמיד נהיה זה לזה חברים ואוזן קשבת, שתמיד נהיה ביחד.
הלכנו לשטוף פנים, הוא הסתכל עלי ואמר לי שהכתם בחולצה כבר
התקשה ושצריך להשרות אותה במים. הורדתי אותה ונתתי לו אותה,
שמתי עלי חולצה אחרת והלכנו ביחד לסלון.
התיישבנו בסלון אני ואריאל, בין כל מבטי הרחמים והחסד, ישבנו
בסלון ואבא כבר הלך, הוא ידע זה לא מקומו       (או שההיא קראה
לו). ישבנו בסלון ואפילו חייכנו קצת. עכשיו נותר לנו לחיות.