כבר בגיל ינקות היה דני חיימוביץ' הקטן שר שירים של חני נחמיאס
ופראנק זאפה לתוך פחיות ריקות של קוקה-קולה, ששאר הילדים היו
זורקים עליו בהפסקות. הו, איך היה העולל מקפץ בעליזות בין מטרי
האלומיניום, נע בין סולו גיטרה אחד למשנהו, עד שאחת מהפחיות
שמולאה אבנים היתה ניטחת בפדחתו.
כך היה חוזר המחזה על עצמו עד שלהי כיתה י'א, אז התרחש המהפך,
אשר בשנים מאוחרות יותר הוגדר על-ידי דני כ"בונ'ה, בקבוקים זה
הרבה יותר כואב".

המהפך השני (אם לא סופרים את ה"בקבוקוטג'") חל בצבא, כאשר דני
פגש את דימיטרי, פקידה עלומה בקריה. דני בדיוק עסק, במסגרת
תפקידו, בחיפוש אחרי פקידות עלומות. שנים לאחר מכן, הגדיר זאת
דימיטרי כ"פגישה עיוורת בשידוכו של הגורל, ימח שמו".
יחד עם דימיטרי ועם מוטק'ה, אזרח קשיש שנהג לנגן בחתול בקרן
רחובו של דני, הם הקימו את "דני והקומוניסטים", ששונה מיד
בהמלצת אימו של מוטק'ה (שסבלה מטראומה קלה שעירבה שקית מלאה
צואה, שתי אבנים גדולים ואת יוסף סטלין) ל"אל תגע בזה, ילד
חשמלי!".

"אי שם מעבר לקשת בענן,
בין הרים אדומים ועמקים ירוקים,
קיבלתי 100 במבחן בחשבון
אבל הורי היו יותר מדי עסוקים.

יו, יו, יו, חבר מפלגה
קח לעצמך נתח שווה מהעוגה

(סולו חתול)

היי, היי, היי, ילדה קטנה
אני רוצה לקנות לך מתנה."

("מקדולנד'ס? זה לחנונים!" / אל תגע בזה, ילד חשמלי!)

לקח לנו שלושה אלבומים לפני שפרצנו לתודעת המיינסטרים. אני
זוכר את היום הזה, בדיוק אספנו את מוטק'ה מבית-החולים, לאחר
ניתוח האגן שלו. זה היה ישר אחרי דיווחי התנועה של 18:30, לא
יכולתי לטעות בריפים הצ'כוסלובקיים, מלווים במילמולים של לילך
ברנע על כך שהיתה משוכנעת שזה הדיסק של "מדרגות לגן עדן" של
"צפלין מעופרת". לא לקח הרבה, והצלחנו להתברג למקום ה - 187
במצעד של רדיו 'קול רגע', רדיו הגליל והעמקים.
לא אשכח איך תפסתי את דימטרי ומוטק'ה בצווארוניהם, וצווחתי
"בנות, בירות, אנחנו שם!". נראה לי שמתישהו בשלב הזה נשמעה
חריקה, ואגנו הטרי של מוטק'ה קרס."

"ההצלחה התבררה כהרסנית עבור "א.ת.ב.י.ח.!". המהלומה הראשונה
הגיעה כאשר מוטק'ה נמצא בחדר המלון "מרגוע לקשיש", חיוך קפוא
על פניו הלבנים כסיד. מזרקי הקלציום הריקים למחצה לא הותירו
מקום לספק. דימטרי היה כה שבור לב, שפנה שוב לעיסוק אובססיבי
בסתירות בדמוקרטיה.
המריבות לא אחרו לבוא, לרוב מצידו של מוטק'ה, שפשוט שכב שם
וסירב להזיז אצבע. כעסו הכבוש של דני הופנה כנגד דימיטרי,
ורבים ידעו לספר על בקבוקי הוודקה שעפו בחדר החזרות. דימטרי
פרש והקים להקה עצמאית ומצליחה בשם "אושיק לוי". באשר לדני,
הוא החליט לחזור לשכונה, והשמועה אומרת שהוא עדיין מסתובב שם,
שר לתוך קרטוני לבן מובחר ובוכה, בוכה".

(הפרק האחרון של "הצלחה והצלחה פחות מוצלחת, סיפורים של
הרוקיסטים החדשים")