יש לנו דירה יפה בקומה השנייה של בית דירות מטופח בצפון
תל-אביב. לא אחת מאותן מפלצות בטון שצצות היום כל יומיים,
פרוייקטי נדל"ן של כרישי בנייה אכזריים. אמא, אבא, שני ילדים
וכלב. טלוויזיה, מחשב, מדיח כלים, מקרר, מזגן, תנור, מכונית
מודל 99 וג'יפ ממוגן ירי. שובר קופות אמריקאי, גרסאת הבמאי
הארץ ישראלי. אפשר להגיד בהחלט שזה בית בורגני טיפוסי. אל
תתפסו אותי לא נכון, זה לא שיש לי שנאה לבורגנים. אני גם לא
מתלונן, יש לי הרבה מעבר ממה שיש לרוב האנשים. ככה חינכו אותי
בבית אחרי הכל, תהיה שמח בחלקך. ואני לא מדבר מתוך שנאה, אלא
שמח בחלקי.
ההורים שלי, שניהם אנשים מאוד עסוקים, על כך אין לי ספק. אמא
מנהלת בית ספר תיכון, אבא הוא קצין ב'זרועות הבטחון' כפי שנהוג
להגיד בשפה עדינה (או בטיפשות שנועדה להאריך משפטים). שניהם
עובדים כל היום, יוצאים מהבית בשש בבוקר וחוזרים בערב, אם
בכלל. אחד הערכים המוסריים הקדושים ביותר בעיניהם הוא ערך
העבודה הקשה. גם בן קצת מתוסכל לעיתים כמוני לא יכול שלא לכבד
אותם מאוד על ההתמדה וההשקעה.
אני גדלתי על אותו המוטו עד גיל מסויים. אתם יכולים לנחש כמה
פעמים כבר שמעתי את הסיפורים הבאים? הם עזבו את הקיבוץ עם מקרר
וזוג אחד של אופניים, היום יש להם דירה בשיכון דן. תראו איך
שגלגל מסתובב. הכל עוד אפשרי חבר'ה!
ההורים שלי, שניהם אנשים עם סולם ערכים מאוד מפותח שנעשה דליל
יותר עם הזמן, אבל הוא עדיין קיים וזה מעורר הערצה. בית הספר
שאמא מנהלת ממוקם באחד החלקים הפחות טובים של גוש דן, הוא בית
ספר מאוד בעייתי. אישה שאפשר אם רוצים להיות בוטים לכנות אותה
'צפונית' נוסעת כל בוקר את כל תל-אביב והלאה באיילון דרום,
מכיוון שהיא מתעסקת בחינוך וחשוב לה להשפיע על העתיד של הילדים
שיש לה אחריות כלפיהם. על פי אמא שלי צמצום פערים חברתיים
מתחיל מהחינוך. בחינוך היא גדלה על 'ברכי הסוציאליזם', היא
יצאה מהמסגרת החונקת אבל מגשימה את הסולידריות החברתית בעולם
הגדול.
אבא בא מבית מאוד שמאלני, סבא וסבתא מתווכחים איתו הרבה על
העבודה שהוא מבצעת בכזו מסירות כל יום. ומבחינתו העיסוק בבטחון
הוא לא סתם ג'וב, אלא בראש ובראשונה שליחות למען הציבור. כן כן
חברים וחברות, כמו ששמעתם כבר עשרות פעמים, 'בזכות אנשים כאלו
אתם הולכים לישון בלילה'. ואני לא מדבר על העניין בציניות.
שניהם עובדים קשה, מרוויחים הרבה, וחיים באושר ובעושר. משפחה
אוהבת ותומכת, בית מטופח ומסודר, מה עוד צריך בן אדם?
ההורים שלי, שניהם דוגמא מצויינת לייאוש הכללי בציבור הישראלי.
כי כשאמא שלי, זו שאנשים כה רבים רואים בה, ובצדק, אדם שתרם
מזמנו הפנוי כדי לפעול נגד הפערים החברתיים במערכת החינוך,
מדברת על השכונה שלנו כ'שמורה' ליברלית-חילונית בתוך 'ים
הטירוף' הישראלי, כנראה שמשהו כבר לא כל כך בסדר.
כשאני שומע מאמא שלי, הסוציאליסטית הדגולה, זו שהגיעה ממטע
הבננות וארץ ישראל והעובדת, ערכי הציונות
הסוציאליסטית-הומניסטית את המילה 'שמורה', אני מבין עד כמה
דברים במדינה הזו הפוכים. כשאני רואה את אמא שלי מצוברחת כל
בוקר כשהיא נכנסת למכונית שלה בדרך לבית הספר שהיא מנהלת, אני
מתחיל לפקפק באידיאולוגיה שלהם. אני מתחיל לפקפק באידיאולוגיה
שלי. אולי גם אני, אחרי יום הולדת ארבעים, אתחיל לפקפק בסולם
הערכים שבו אני מאמין?
ההורים שלי, שניהם נולדו בדיוק באותו היום, באותה השנה. בשני
בתי חולים שונים, אבל את זה לא מזכירים בדרך כלל. ההורים שלי
הכירו בתיכון, בכיתה י'. הם התאהבו, נעשו חברים, ומאז הם ביחד
עד היום. יותר מ-25 שנים שבמהלכן עברו עליות וירידות. ההורים
שלי, שניהם חלק מדור מעבר בחברה הישראלית, דור שבו התחילו
להתהוות פערים עצומים בין אנשים במדינה. ההורים שלי, שניהם
אנשים טובים, הורים טובים, שכנים טובים, ילדים טובים, אחים
טובים, אזרחים טובים שמיואשים.
ההורים שלי, שניהם אנשים שמשרים בטחון בקרב הסביבה. זוכרים מה
אמר בוגי בעיתון? ניצחנו. אבא שלי מספר לכולם שהסוף של
האינתיפאדה קרוב והשכנים מאזינים האזנה דרוכה ואחר כך גם
מחליפים איזו צ'פחה לבבית ואומרים 'כל הכבוד'. הם לא רואים
אותו כל בוקר בשש וחצי, כי אז רואים עליו שהייאוש גבוה. האם
יצא למישהו מכם לבקר שלוש משפחות שכולות באותו היום?
אמא שלי מתפארת בשרשרת ארוכה של הישגים בתחום החינוך, אבל
מבפנים היא מותשת ושבורה. אמא שלי מאמינה שהחינוך והעבודה שלה
משפיעים באמת על הילדים, אבל נראה שזה בעיקר משפיע עליה, ולא
דווקא לטובה. אבא שלי מקבל יחס מועדף מהמוכר במכולת, מהירקן,
ומהזקנה שגרה בדלת מולינו, הם כולם סומכים עליו ועל מה שהוא
אומר, אבל השאלה היא אם הוא סומך על המילים שלו עצמו.
ההורים שלי, שניהם דוגמא מצויינת לכישלון.
וזה לא הכשלון שלהם, הם מאוד הצליחו.
זה לא הכשלון של ההורים שלהם, הם עשו דברים חשובים.
זה לא הכישלון של הילדים שלהם, כי אני ואחי חיים בדירה בשיכון
דן. יש גם תכניות לעתיד- אני אגדל להיות עיתונאי ואורי הקטן
כבר מתכנן, ממרום שמונה שנות חייו, על קריירה כרופא מנתח.
אם שני אנשים שכבר עשרים שנים מדברים על שוויון, חופש, חינוך,
ביטחון וציונות, כל כך התייאשו, מה יהיו עלינו? זהו כישולנה של
האידיאולוגיה, זהו ניצחונו של הייאוש. |
