אני יושבת בחדר ירקרק למראה, אני יושבת אצל הפסיכולוגית שלי
בחדר (אני בכלל תוהה אם אני יכולה להגיד שלי כיוון שזו בכלל
הפגישה הראשונה שלנו). כל מה שאני יודעת זה שקוראים לה טל
ושלא רציתי להיות פה, אבל הכריחו אותי. אמרו לי שאחרי מה
שעברתי אני חייבת ללכת "לראות מישהו"-ככה הם קראו לזה.. ללכת
לראות מישהו. אפשר לחשוב שהחבר הכי טוב שלי מת או משהו כזה,
בסך הכל נאנסתי.

היא מתחילה את השיחה בזה שהיא יודעת שזה לא עומד להיות קל אבל
היא רוצה ש"אני אשפוך כל שעל לבי" אם להיות מדויקת ואני אכן
כזאת.
ואני שם, מולה, יושבת בקור רוח שכמעט מוציא אותה משלוותה
מגוללת בפניה את סיפורי והוא הולך ככה; כהרגלי, חזרתי ברגל.
הזמן: 3:30 לפנות בוקר ; המקום: רחוב שומם בדרך הביתה. חזרתי
מחברה, ראינו סרט. ואני הולכת את יודעת בדרך הביתה קצת ישנונית
לא מאופסת כל כך. אני בדרך הביתה, והעקבים של הנעליים מתופפים
על הכביש מבשרים על בואי לחתולי השכונה.
אני נכנסת לשכונה הכי חשוכה שאני צריכה לעבור בה באותו הלילה,
לילה שאני לא אשכח אם מישהו בכלל יוכל לשכוח...
אז כמו שאמרתי,אני נכנסת לרחוב החשוך ביותר, הולכת לי לבד, בלי
לחשוש כי בסך הכל דיי חבל לי להעיר את אבא או להזמין מונית
שבשביל הכסף שאני אשלם עליה אני עובדת כל כך קשה. הולכת וחותכת
דרך גינה של בית אחד, סתם בית. כבר לא סתם בית...
אני עוברת בשקט באותה גינה הרי בסופו של דבר אני סתם משיגת
גבול באמצע לילה חמים וחשוך, הולכת בשקט ומבחינה בדמות שחשבתי
שאני בכלל מדמיינת אבל בכל זאת, המשכתי ללכת.
והדמות הזאת שהייתי בטוחה שאני רואה-לא רואה תופסת אותי,
מצמידה אותי לקיר של אותו הבניין.
הדמות הזאת, הידיים שלה... הידיים האלה שקורעות ממני את
הבגדים. שפורצות למקומות הכי אינטימיים שלי. הידיים האלה שלקחו
איתן את כל התמימות שלי,את כל האמונה שאי פעם הייתה לי באנשים
המסריחים בעולם הזה. הדמות הזאת שגרמה לי לשבת פה ולמצוא את
עצמי בוכה כמו ילדה קטנה...אני עושה הפסקה קטנה, מנסה לארגן
מחדש את המחשבות שלי וטל מנסה להכניס מילה אבל מתחרטת, היא
נותנת לזמן לעשות את שלו,לרפא את הפצעים. היא מפחדת שהם יישארו
פתוחים אולי אפילו יותר ממני...אני חוזרת לדבר;
אחרי שהוא כבר לקח ממני את כל הכבוד העצמי שלי. אחרי שהוא כבר
סיים להשפיל אותי לזיין אותי ולסחוט את טיפת הכוח האחרונה
שהייתה לי כדי להיאבק בו הוא קם והולך. הולך ונותן לי סופסוף
לאסוף את עצמי, להרים את עצמי מהאדמה שאני שוכבת עליה חצי
עירומה, כואבת מדממת ובוכה.
האינסטינקט הראשוני שלי היה להסתלק משם אוטומטית למשטרה, יודעת
עמוק בפנים שהסיכוי שימצאו אותו הוא קלוש כיוון שמעטים הפרטים
שאני יכולה לתת שיגרמו לזיהוי וודאי של הבחור, אם בכלל אפשר
לקרוא לו ככה. אז אני מגיעה למשטרה ומוסרת עדות מספרת להם
הכל...כבר לא בוכה.
אני מתקשרת להורים ומבקשת מהם לבוא, הם מדברים עם החוקר, אני
רואה דמעה מתגלגלת על הלחי של אבא שלי...בחיים לא ראיתי אותו
בוכה.

אז ככה בעצם הגעתי לפה.אבא שלי ביקש ממני ללכת וכבר עברו להם
חודשיים, חודשיים והפלה ליתר דיוק. וזה פחות או יותר חלק
מלמה אני פה. כי לא בכיתי אחרי זה, ולא חתכתי וורידים ולא
דיברתי על זה ולא חשבתי איך אני אקרא לתינוק שאני הורגת
עכשיו... פחות או יותר כל מה שרופא היה רוצה שמטופלת שלו תעשה
אבל חושב שהיא משוגעת כשהיא נוהגת ככה. הבן זונה עשה לי
ילד,לא רק שלקח לי חלק מהחיים הוא גם טורח להשאיר לי
מזכרת...הבן זונה. אז הפנו אותי אלייך, כי הם טוענים שאני לא
כל כך שפויה, בסך הכל הסברתי להם שאני בן אדם חזק ושמשהו כזה
הוא חוויה, אומנם חוויה כואבת אבל היא רק מחשלת ולא זורקת אותי
אחורה לעבר ולכן אני עוברת הלאה, לומדת על עצמי כל יום משהו
חדש, מעריכה את עצמי יותר, אוהבת את עצמי יותר, מבינה את עצמי
יותר... עוד לא החלטתי לאיזו מטרה אני פה בכלל, לעשות
לפסיכולוגית שיחת עידוד או לעזור לעצמי?


הפסקתי ללכת לפסיכולוגית שלי,שממילא היא לא בדיוק שלי (פגישה
אחת לא נחשבת), היא סתם רגשנית ....