איך שאני ידעתי שכל הסוף שבוע הזה , יהיה כל כך שטוף שמש עד
שיהיה אפשר להרגיש את הנקבוביות הקטנות שבפנים נפתחות מהחום,
כמו בסאונה, ודווקא בפורים, דווקא ביום הגדול שלהם יירד מבול.
בבוקר דווקא היה בסדר, לא מעונן בכלל .   ואם אתם שואלים עלי,
אני לא התחפשתי, מהאלו שילדותי מדי בשבילם להתחפש. "עברתי את
הגיל", תירוץ עלוב של חסרי יכולת למצוא תחפושת אמיתית.
ידעתי שזה יהיה פורים עצוב,  בדיוק כמו שכל השנה הזו הייתה,
ולא רק בגלל המצב והכל, אלא בשבילי בכלל. פתאום השנה כולם
החליטו להתחפש לליצנים עצובים, פי-ארו-ים כאלה עם דמעה על
הלחי, וכל השאר סתם נדושים. וכל הליצנים העצובים האלו שעומדים
ברחוב עם דמעה על הלחי רק גרמו לי להיזכר בכמה השנה הזו עצובה,
'עצבות קולקטיבית', כמו שצחי מהפיצוחיה היה אומר. והם גם קצת
די הזכירו לי את לי, הייתה לה תסבוכת קטנה עם ליצנים. כשהיא
הייתה קטנה אבא שלה לקח אותה לקרקס בבלגיה, ואיזה ליצן  שם
לעצמו כדור בראש באמצע הופעה- מאז זה רודף אותה.  חשבתי לעצמי
, איך זה יהיה לראות אותה כאן , בין כל הליצנים העצובים האלו,
עם הדמעה על הלחי, מאבדת את עצמה לדעת. ובכלל, עניין אותי נורא
למה היא התחפשה, יצירתיות באמת היה הצד החזק שלה.
מדלג בין פיטר פן לחייל, בין אסטרונאוט וטייס ונתקל באיזה
פאוור-רינג'ר שצווח "לא 'כפת לי מאנשים רעים, אני רוצה להיות
פאוור-רינג'ר", מחזיק מסיכה ביד וביד השניה הודף ממנו את אמא
שלו בבכי, כשהיא מנסה להסביר לו שאת המסכה , בפורים הזה הוא לא
יוכל לשים.  אבל התמימות הזו שלו כמעט הרגה לי את הלב בו
במקום- ובאמת שלא יכולתי להבין את האמא הזו. לעזאזל עם המצב,
אם לי היה בן כבר מזמן הייתה לו מסכה על הפנים, כאילו שמישהו
יחשוד בילד בן 6  שהוא מחבל. והליצנים העצובים האלו, עם דמעה
על הלחי  לא יוצאים לי מהראש.  איך שהוא פשוט הרגשתי  שהולך
לרדת גשם, ואפילו די קיוויתי מבפנים, שיבוא וימחוק להם את
הדמעה מהלחי.
בזוית העין קלטתי ילדה קטנה שהתחפשה  לעליסה בארץ הפלאות ,
רודפת אחרי בובת ענק כזו של דב , ובדיוק כניסה לקניון, עוצר
אותה השומר ומבקש לבדוק לה את התיק. בשניה שעצר אותה כבר
יכולתי לראות אותה הופכת לעליסה בארץ הדמעות. תמונת בובת הדב
ההולכת ומתרחקת שברה לקטנה את הלב. אבל כן, אין מה לעשות.
בישראל בודקים תיקים בכניסה לקניון, ובפורים בישראל אפילו
יותר- יש התראות, זה מסוכן, אתם מכירים את העסק. אבל לפעמים,
אנשים פה ממש לא הגיוניים. ברגע שאני נכנסתי, הוא אפילו לא טרח
לבדוק אם יש עלי נשק, כאילו מצדו שיתפוצץ הקניון, אבל לתת
לילדה קטנה לחייך בשארית הפורים העצוב הזה ,לא אכפת לו אפילו.
ממשיך לשוטט לי , כשכל הילדים מחייכים , כי זה פורים, אבל
נטולי מסכות. כל האמהות מחייכות, בשביל הילדים, אבל מחזיקות
חזק את היד, שלא יבוא חוטף חס וחלילה.
כשיצאתי מהקניון, כבר התחיל להאפיר בחוץ. נעמדתי בתחנת אוטובוס
עם איזה אחד שהתחפש לעוסאמה בן לאדן, ועוד כמה ליצנים עצובים
עם דמעה על הלחי. את העוסאמה בן לאדן שלו, לא מצאתי כבדיחה
מוצלחת במיוחד, ובאשר לליצנים העצובים- רק התפללתי שהחיוך
העצוב שלהם יתהפך כבר.  אחת התחפשה לחיילת, אפילו חיילת די
מוצלחת, לא יכולתי לנחש שהיא כולה בת שש עשרה. אם לא הייתה
מתחילה לדבר, הייתי כבר מתחיל איתה. התיישבתי ומולי עברו עוד
הרבה פוקימונים, פאנקיסטים, בלאקרים, שטנים ומלאכים. תהיתי מה
קרה לימים שפורים היה פשוט מלכת אסתר , ומקסימום מרדכי. היום
כולם משתדלים יותר מדי. אבל  איכשהו, כמו בכל שנה, הגיע השלב
שהבנתי שזו הייתה טעות לא להתחפש. החרטות האלו חוזרות כל שנה.
התחלתי להעביר לי בראש רעיונות לגבי שנה הבאה, וכבר  יכולתי
לראות את קו חמש מגיע, ואת כל הליצנים העצובים עם הדמעה על
הלחי מתרוממים לעלות. את החיוך הראשון והאחרון שלי בפורים הזה
נתתי כשראיתי את לי, יושבת באוטובוס. מחופשת לנסיכה הכי יפה
שיכולתי לראות. נסיכה זו לא תחפושת כל כך מקורית, אבל לי לא
אכזבה, היא באמת דפקה הופעה. איך שראיתי אותה רק עלה לי החשק
להתחפש. היא חייכה אלי חיוך חצי עצוב מבעד לחלון המלוכלך,
ולכיוונה בתוך האוטובוס הגיע ליצן. הליצן השמח הראשון שראיתי
באותו היום, באמת שזה עשה לי טוב. המבט של  לי נתפס בליצן
שלפניה ומיד הפך למבט הכי מבועת שראיתי באותו הפורים, ואולי
בחיים שלי,  יותר משל העליסה הקטנה. הוא חייך אליה, והיא רק
הסתכלה עלי, כאילו מבקשת שאעלה להציל אותה. אחר כך היה רעש
גדול והדבר האחרון שאני זוכר זה שהתחיל לרדת גשם. ידעתי שהגשם
הארור הזה יבוא. הרבה ליצנים מתים, שכבו על הרצפה, יחד עם
חיילת, די מוצלחת, ועוסאמה בן לאדן אחד.
השמלה של לי התמלאה בכתמים, ונשבר לי הלב. כל הילדים האלו
עומדים מול האוטובוס ובוהים גרמו לי לבכות מבפנים.  הגרון שלי
נחנק מהדמעות שהחזקתי מבפנים.   כשהשוטרים הגיעו כבר ירד מבול.
התמונה האחרונה מאותו הפורים הייתה הרבה ליצנים עצובים שוכבים,
בלי אף דמעה על הלחי- רק כתם שחור מטושטש שנשטף לו לאיטו עם
הגשם.