אמא אמרה, שכל מה שאני רוצה אני משיגה. שאני עקשנית. אז נכנסתי
להיריון, אפילו שאני בתולה. זה לא ממש בגללי, אלא יותר בגלל
הפסיכולוגית. בגלל שהיא אמרה לי שאני צריכה להבין את אמא. היא
לא אמרה אבא, כי לאבות לא כואב. אבל לאמהות מאוד מאוד כואב.
"בטח שיותר כואב להן מאחיות מפגרות שלומדות בתיכון ומקבלות כל
מה שהן רוצות" אולי היא לא אמרה ככה בדיוק, אבל זה מה
שהפסיכולוגית רצתה להגיד. אז נכון, אמא ואבא קונים לי הכל.
נכון שקנו לי אוטו חדש ליום הולדת, אבל זה לא היה בדיוק הדגם
שרציתי.
בכל אופן, אני לא נכנסתי להיריון כדי לגרום לאמא ואבא לקנות לי
את הג'יפ 4X4 שכל כך רציתי, למרות שזה מה שהפסיכולוגית חושבת.
נכנסתי להיריון כדי שאני אוכל להבין את אמא. הפסיכולוגית
ממשיכה לטעון שלאמא כואב יותר, ואני רוצה לדעת בדיוק כמה כואב
לאמא. אז נכנסתי להיריון, ובעוד 6 חודשים יוולד לי בן. הבן שלי
יגדל ויהיה חייל גדול, חזק ובעל מוטיבציה. הוא יהיה בשיריון -
נהג טנק. ואז, כדי שאני אוכל סוף סוף להבין את אמא, הבן שלי
ינהג עם הטנק שלו לתוך ביירות, יהרוג כמה ערבים מסריחים, ואז
איזה ערבי אחד (כוס אמא שלו) יכנס לתוך הטנק של הבן היפהפה
והמתוק שלי, וירצח אותו בדם קר. הערבים הבני זונות האלה. אחרי
שהערבים ירצחו את הבן הקדוש שלי, שכל החברים שלו אהבו אותו כל
כך, והחברה שלו ממש העריצה אותו, אני אלך חזרה לפסיכולוגית
ואגיד לה כמה שאני מבינה את אמא. ואת אחותו של הבן המקסים שלי,
שתמיד הצטיין בלימודים אבל לא היה צריך בכלל להזיז אצבע בשביל
זה, ותמיד היה לוקח את כל החברים שלו למועדונים ממש מגניבים,
אני גם אשלח לאותה פסיכולוגית, רק כדי שתדע - לאמא כואב יותר.