התאריך נקבע,
עוד לפני שהגעתי,
עכשיו נודע לי כי הגיע הזמן.
לעזוב את גן עדן
לפתוח עיניים-
ולחזור שוב לכאן.

להפסיק לשחק ,סתם משחקים
ולרוץ כמו ילדה, סתם בין עננים
לנחות עם רגליים על הקרקע
ולהתעמת עם החיים

אני זוכרת, שחייתי עוד אז
עכשיו אני חיה פעם שנייה
מדי פעם אני עוד מביטה אל השמיים וכל כך רוצה לגעת בהם שוב
כמו שבעבר הבטתי, ורציתי אל האדמה.

וכל פעם מתאכזבת לראות
כי לא נשלחות אליי ברכות ידיים מחבקות
יושבי גן העדן למעלה חגים במעגלים,
ממשיכים לעשות את מה שתמיד עשו,
-הפקירו, שכחו אותי לעולמים-

הם כבר לא יסבלו מגעגועים אליי, ולא יזילו אף לא דמעה
דמעות של מלאכים אינן באמת קיימות,
הם שכחו ממני
כל שנשאר לי הוא  להוסיף לבכות.
איך שכחו אותי לעולם

אז במקום לשכוח צבע הים ואור הכוכבים
אני מעלה לעצמי זיכרונות שאינם שווים דבר.
כמו מחזיקה מים בידיים, ומפלי המים נוזלים בין האצבעות
שומרת פרחים  שמתו  כבר מזמן.

עוד רוצה להאמין שיש מקום שתמיד אוכל לחזור אליו שוב
בתקווה שבשבילי זה כבר לא יותר מדי מאוחר.


ותודה לך עידן על העזרה והשיפור:)