דקל ואחותו הקטנה ישבו איתי בפאב. הייתי אז עם הבחורה ההיא,
לאה, שהייתי יוצא אתה באותם ימים. כולם נראו נורא עצובים. כבר
אז ידעתי שלאה הייתה זבלנית שכל. ושקרנית. היא בדיוק סיפרה לנו
אז סיפור על איך חבר שלה לשעבר קפץ באמצע הלילה של יום שישי
ממטוס חטוף. היא אמרה שהוא הרג במו ידיו את כל החוטפים, אבל
בגלל שהם הרגו את הטייס הוא היה חייב לקפוץ מהמטוס. ואפילו לא
היה לו מצנח - במזל הוא נחת על ערמה של בגדים ישנים שאספו
בקיבוץ כדי לשלוח לקורבנות השיטפון בפאריז.
"אבל לא היה שום שיטפון בפאריז" ניסיתי למחות.
"כן," היא אמרה "אבל יהיה. מסתבר שהקיבוץ הזה רצה להיות הראשון
ששולח את הסיוע בפעם הבאה שיהיה אסון קטסטרופלי, אז הם הלכו
למגדת עתידות והיא סיפרה להם על השיטפון בפאריז. למזלו של שימי
( ככה קוראים לחבר שלה לשעבר) הם כבר התחילו לאסוף את הבגדים
למשלוח מראש."
"תמיד רציתי לנסוע לצרפת" אמרה אחותו של דקל.
"רגע" שאלתי "ומה קרה לשאר הנוסעים במטוס?"
"לא היו שום נוסעים אחרים במטוס הזה. זה היה מטוס של בעלי
חיים. הוא הטיס עזים וכבשים מהנגב לרמת הגולן."
- "אה, באמת" זה כבר היה מוגזם " ומה שימי עשה על מטוס של
עיזים?"
- "אפרופו עזים," ניסה דקל להתערב "החתול שלנו נדרס ביום
שישי"
- "באמת" שאלה לאה. יכולתי לראות שהיא מתחמקת מתשובה. אבל לא
יכולתי להסכים לזה, התעקשתי שהיא תענה לי.
- "זאת הייתה העבודה שלו" היא אמרה "שכרו אותו לטפל בחיות בזמן
הטיסה."
- "מה כבר חבר שלך שימי יודע על טיפול בכבשים?, וחוץ מזה,
מאיפה הגיעו החוטפים למטוס של כבשים?"
- "הם היו מחופשים לכבשים."
- "מה...?!"
- "לכבשים, או לעזים, אני לא יודעת..."
- "אבל..." התחלתי לגמגם, הקלות שבה היא הייתה פולטת את
השטויות האלו הדהימה אותי. "אבל... מה יש לטרוריסטים לחטוף
מטוס מלא עזים?"
"זהו בדיוק, שהם לא היו טרוריסטים. הם היו מבריחים. מסתבר שהם
החביאו במטוס עם הכבשים יהלומים. וגם הרואין."
"איפה?"
"בתחת שלהם."
"של הטרוריסטים?"
"לא, בתחת של הכבשים והעזים. מסתבר שהם רצו לחטוף את המטוס
ולהטיס אותו לגרמניה."
"ושם הם רצו למכור את היהלומים?"
"כן, וגם את ההרואין."
"החתול שלי נדרס ביום שישי", חזר דקל ואמר. יעל, אחותו הקטנה,
ראתה שאני נהיה יותר ויותר אדום והחליטה לעזור לאחיה לשנות
נושא.
- "כן, שלג המסכן, הוא תמיד היה צולע בגלל שהיו לו בעיות בגב,
וביום שישי, כשדקל החזיר אותי מהמסיבה שהייתי בה ראינו אותו
מרוח על הכביש. בכיתי כל הלילה". היא נורא חמודה, יעל. למרות
שהיא רק בשביעית. יכולתי לראות שהיא גם נורא עצובה מזה שהחתול
שלה מת.
"כן," הוסיף דקל, "אם הייתי תופס את הבן - אדם שעשה את זה
הייתי מכסח לו את הצורה." דקל היה גבר גדול, ואיום כזה מפיו
נשמע רציני ומסוכן.
"כן בטח" אמרה לאה.
"מה זה צריך להביע?" חקרתי. מה יש לה לבחורה הזאת.
"נו," היא רטנה, "אתה לא יכול לראות שהוא משקר לנו פה בלי
בושה?, בטח הוא דרס את החתול בעצמו כשהוא יצא מהחניה, אני לא
אתפלא אם הוא עשה את זה בכוונה. החתול היה צולע ,אגב בטח בגלל
שדקל היה תוקע אותו בתחת, וחתול צולע היווה נטל על המשפחה כי
הוא דורש השגחה מתמדת וטיפולים מיוחדים. בטח דקל ניסה לשכנע את
יעל שמישהו אחר עשה את זה."
זה היה באמת השיא. יכולתי לראות את דקל מתחמם והתחלתי לחשוש
לעורי.  נפרדתי ממנה עוד באותו ערב.

לאחר חודש בערך התחלתי לצאת עם יעל. גם לדקל הייתה חברה חדשה,
קראו לה רננה. החלטנו לנסוע לטיול, רק  ארבעתנו. יעל נורא רצתה
לנסוע לצרפת אבל ויתרנו על זה בגלל השיטפונות בפאריז. במקום זה
נסענו לטייל ביהודיה וישנו בצימרים על שפת הכינרת.
בלילה, הבנות הלכו לשחות ונשארנו רק אני ודקל על שפת הים.
"אתה יודע," אמרתי לו. "זה נורא מוזר שבאמת יש שיטפונות
בפאריז, אתה זוכר שלאה סיפרה לנו שיהיו?"
"כן," הוא אמר, "היא צדקה אתה יודע,"
"כן, אני יודע, כל הדרכים לפאריז חסומות בגלל השיטפונות."
"לא, לא רק בקשר לזה."
"בקשר למה עוד?"
"אתה זוכר את החתול ההוא? שנדרס?"
"כן," אמרתי, "שלג, יעל מדברת עליו כל הזמן, היא נורא אהבה
אותו."
"אז היא צדקה. אני באמת דרסתי אותו. ובכוונה."
האישונים שלי התרחבו.
"אה, ויש עוד משהו, אתה זוכר שהחתול צלע? ושלאה אמרה שזה בטח
בגלל שאני מזיין אותו בתחת?"
"אל תגיד לי שאתה מזיין חתולים בתחת?"
"לא, לשלג באמת היו בעיות בגב, אבל היום בצוהריים, כשהיינו
בואדי, "
"כן...?"
"הייתה שם כבשה אחת, נורא חמודה, ופשוט לא יכולתי להתאפק."
"להתאפק ממה?"
"אתה יודע, נו, לדחוף לה..."
"אלוהים!"
"זה לא הכל הוא אמר. הוא פתח את התיק שלו, "נחש מה מצאתי
שם?".
הוא הוציא מהתיק שלו ארבעה יהלומים מלוטשים ועשרה גרם הרואין.