זה היה לפני שלוש שנים וקצת, בתקופה הכי חמה של הקיץ. פתאום
הפסיקה לה הבריזה. אף אחד לא שם לב לזה בהתחלה, בטח שלא
אחינדב, כי הוא היה רועה, ואת רועים בכלל לא מעניין כל העסק
הזה של הרוחות ומזג האוויר. זה לא שהוא היה ספן או טייס או
עובד אדמה.
הוא היה רועה. הוא היה לוקח את הצאן שלו כל בוקר אל השדה, נותן
לכבשים ולעזים למצוא בעצמן את מזונן. חאג'י, הכלב שלו היה כבר
דואג שלא ייעלמו לו. הוא אף פעם לא הביא בחשבון שדווקא חאג'י
יהיה זה שייעלם.
בעצם, אף פעם לא הייתה לא בעיה כזאת. הוא הכין מבעוד מועד,
משרוקית קטנה, ארוכה ודקה, שהייתה משמיעה צליל חד וגבוה. חאג'י
היה שומע את השריקה, נושא את רגליו מהר כמו אותה רוח שפסקה
מלנשוב באותו יום ונוחת למראשותיו של הרועה, שכל אותו זמן לא
היה מתרומם מהתנוחה שהייתה אופיינית לו, שרוע על כר דשא, גבעול
של שיבולת שועל צומח מבין שיניו.
בבוקר של היום שבו הפסיקה הבריזה, חאג'י לא ענה לקריאה. הרועה
שרק ושרק אבל הליקוק המוכר על לחיו שבדרך כלל היה רצוף לשריקה
לא הגיע.
הוא קם על רגליו, ושרק שוב.
ושוב.
היו עקבות, והן היו של חאג'י ללא כל ספק. אחינדב לא היה מורה
דרך או צייד, אבל הוא הכיר את הכלב שלו ואת הדרך בה הוא משוטט
כשזנבו נגרר על הקרקע.
וסימני הזנב בין עקבות הרגלים היו ברורים, הבריזה מהים לא נשבה
באותו יום והעקבות היו קבועים בחול. כמו עקבותיהם של
האסטרונאוטים על הירח. רק שאחינדב לא ידע שום דבר על
אסטרונאוטים או על ירח שפעם הלכו עליו אנשים. הוא לא היה
אסטרונום או מדען טילים, או אפילו לא ידע מה זה מדען טילים.
הוא היה רועה.
הוא הלך בשביל זנבו של חאג'י, ולא חלפו מעלה משבעה רגעים עד
שהגיע לבקתה. הוא חשב לעצמו שזה מוזר שהוא תמיד רועה במקומות
האלה והבקתה מעולם לא ניצבה שם קודם.
במרפסת העץ נחו להם זוג זקנים, ולעמוד המרפסת היה קשור הכלב.
"חאג'י! מה אתה עושה פה?" אמר הרועה בהפתעה. "ומי קשר אותך
לעץ?" הוא מעולם לא הצטיין בתבונה רבה. אחינדב לא היה פילוסוף
או איש - רוח. הוא היה רועה ואתה אינך זקוק לצפיפות בין אוזניך
על מנת לקחת כמה כבשים אל האחו.
"אני קשרתי אותו לעץ" אמר הזקן. " הוא הכלב שלי עכשיו."
"אה," אמר הרועה וגירד את מצחו "אני מצטער, לא ידעתי."
הוא המשיך לעמוד שם רגע קל.
"אבל, אתה יודע, אני די צריך אותו, בשביל לרעות את הצאן שלי
וכל זה. אולי אתה יכול להחזיר לי אותו."
"לא ולא!" רטנה הזקנה. "רופרט הוא הכלב שלי עכשיו! הוא הנחמה
היחידה שיש לי ביום האומלל הזה!"
"אממ, אני חושב שלא קוראים לו רופרט, קוראים לו חאג'י, וחוץ
מזה, למה את מתכוונת ביום האומלל הזה?, כלומר אני לא רוצה לחטט
אבל אני חושב שכדאי שאני אגיד לך שחאג'י הוא לא  יודע מה נחמה
לרוב הימים האומללים."
"הוא יהיה בסדר גמור, הוא בדיוק מה שאני צריכה שיעודד את רוחי
כל עוד הבריזה אינה נושבת."
הרועה המשיך לגרד במצחו.
"וכשהבריזה תשוב לנשוב?"
"אז תוכל לקבל אותו חזרה, אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב. הפעם זה
נראה רציני. משהו בטח קרה לו."
"למי? ולמה זה נראה רציני."
"למלך הרוחות. אלא למי? לא שמת לב שהבריזה הפסיקה לנשוב? ואם
הבריזה הפסיקה לנשוב זאת אומרת שהוא כבר לא מנגן במפוחית
שלו."
הרועה לא ממש הבין מה הקשר בין המפוחית לבין הבריזה. הוא לא
היה מטאורולוג וגם לא מוסיקאי. הוא לא ידע לנגן על שום דבר חוץ
מהמשרוקית שלו.
"את רוצה אולי שאני אלך לראות אם הכל בסדר אצל המלך הזה?"
הזקנה נראתה ממש מודאגת, והרועה קצת ריחם עליה.
היא צחקקה צחוק טיפה מרושע. "בטח, למה לא... זה יהי מאוד נחמד
מצדך."
הזקן צחקק גם הוא "באמת מאוד נחמד, אם אתה רוצה ללכת, הוא גר
במגדל שלו על ראש ההר במרכז האי שלו בים הגדול."
"טוב, אני עוד מעט יחזור," אמד הרועה, הפנה אליהם את גבו
והתחיל ללכת.
אחרי כמה צעדים הוא נעצר והסתובב.
"אממ... אתה יודע אולי איפה נמצא הים הגדול."
הזקן החווה בידו מערבה.
"תודה, ושוב שלום."

כשהוא הגיע לים כבר היה צוהריים והיה לו מאוד חם. חסרונה של
הבריזה היה מורגש.
הוא התיישב על החוף מעוטר הצדפים לגם את הטיפות האחרונות של
המים שלקח אתו כשיצא מביתו עם הצאן.
הוא לא ידע איפה האי של מלך הרוחות או איך יגיע אליו. לא הייתה
לו סירה והוא גם לא ידע לשחות.
הוא שוטט קצת על החוף עד שנתקל בלויתן גדול. החיה שכבה על החוף
במהופך ופרפרה.
אחינדב לא היה רופא של דגים או של לויתנים. אבל הוא היה יכול
לראות קונכייה לויילנית גדולה שהייתה תקועה עמוק בחור הנשימה
על גבו של הלויתן.
הוא הושיט את ידו גבוה, לפת את הקונכייה ושלף אותה.
לאט לאט הלויתן הפסיק לפרפר והתגלגל החזרה אל הים, הוא צלל
ונעלם. הרועה משך בכתפיו, טמן את הקונכייה המסולסלת היפה
בילקוטו ופנה להמשיך לאורך החוף. אבל פתאום הלויתן יצא מהים
ודיבר אליו.
"תודה." הוא אמר בקולו הלויתני העמוק.
הרועה הסתכל ימינה ושמאלה. הוא אף פעם לא ראה לויתן קודם, אבל
היה נדמה לו שהם לא מדברים.
"סליחה, אתה אמרת לי תודה עכשיו?"
"כן, נו... אתה ממש הצלת את חיי. אז אמרתי לך תודה."
"על לא דבר."
"לא, אני מתעקש, יש משהו שאני אוכל לעשות בשבילך? רק לא משהו
שכרוך בלעלות על היבשה, כי אני לא כל כך טוב בזה."
"אההם, אתה יודע אולי איפה האי של מלך הרוחות?"
"בטח, רוצה שאני אקח אותך לשם?"
"טוב."
הרועה טיפס בעדינות על גבו של הלויתן. וזה התחיל לשוט על פני
המים. לאחר שעה הם הגיעו לאי והרועה ירד.
הלויתן אפילו לא אמר לו להתראות לפני שצלל חזרה, אבל הרועה לא
כעס עליו, הוא עדיין לא היה בטוח אם לויתנים יודעים לדבר או
לא.
האי היה די שומם. במרכזו היה הר תלול ועל פסגת ההר היה מגדל
נישא. הרועה לא היה גיאוגרף או מומחה למגדלים אבל היה נראה לו
שזה היה המגדל של מלך הרוחות.
הוא הגיע להר לקראת הערב. ההר היה מאוד תלול והרועה התחיל
להתייאש. הוא התחיל לשאול את עצמו כיצד יוכל להגיע לראש המגדל.
כששמע נהמות מאחוריו.
זה היה נשר. נשר גדול במיוחד. והוא התפתל בכאבים ליד גויה של
צבי. הרועה הבין לפי העוויתות של החיה האימתנית שכנראה נתקעה
בגרונה אחת מעצמות נבלת הצבי.
הוא ניגש אל העוף שהתחיל לחרחר וחיכך ודעתו, להכניס את ידו
למקור הענק לא היה נראה רעיון חכם במיוחד, אבל הרועה היה
רחמן.
"טוב, אדון ציפור. אני הולך לנסות להוציא לך את העצם מהגרון.
אני מבקש שלא תינשך לי את היד כי אז אני לא אצליח לעשות את זה,
בסדר?"
הנשר הנהן.
הרועה שלח את ידו הרועדת אל תוך המקור. הוא הרגיש את נשימתה של
הציפור, את הקרירות של מקורה. ידו אחזה בחפץ דק וארוך. לאט
ובעדינות הוא משך את החפץ החוצה. הייתה זו אחת מקרניו של
הצבי.
הנשר השתעל מעט. ,"תודה" הוא אמר בקול מלכותי של נשר. אחרי
שראית לויתן מדבר נשר  מדבר זה ממש כלום.
"על לא דבר" ענה הרועה. ומיד הוסיף. "תגיד, אתה יודע אולי איך
עולים למעלה? למגדל של המלך של הרוחות?"
הנשר לא הוסיף מילה. הוא פרש את כנפיו והכה בהם בקרקע. הרועה
חשש שהנשר הולך לברוח לו מבלי לענות, אבל הציפור אחזה בו
בטפריה והתרוממה גבוה. אחרי רגע קל הרועה מצא את עצמו לפני שער
המגדל.
הדלת הייתה פתוחה והוא נכנס. אחרי מסדרון קצר הוא הגיע לגרם
מדרגות. לא היה שם דבר מלבד גרם המדרגות לרועה לא היה דבר
לעשות מלבד לעלות עליו. היו שם אולי איזה אלף מדרגות, וכשהוא
הגיע אל ראש המגדל כבר היה לילה.
"שלום" הוא אמר למלך הרוחות שישב ליד החלון בחדר בראש המגדל
ובכה. מלך הרוחות היה לבוש גלימה כחולה דהויה ומטולאת. על ראשו
היה כתר מכסף שאבנים כחולות היו משובצות בו.
המלך לא ענה לו.
"באתי לבדוק מה שלומך, הזקן והזקנה מהבקתה ביקשו ממני שאני
אראה אם הכל בסדר."
המלך לא אמר מילה, הוא רק הצביע על נקודה ברצפה.
הרועה הביט על ריצפת השיש. המפוחית של מלך הרוחות הייתה מונחת
שם. שבורה לשני חלקים. זו הייתה מפוחית מופלאה, עשויה זכוכית
כחולה. היו בה שלוש קנים. אחד קצר ודק. שני ארוך ודק, ושלישי
עבה.
הרועה הביט במלך הרוחות עיניו היו אדומות מבכי.
הוציא מכיסו את קרן הצבי ואת הקונכייה. קרן הצבי הייתה דקה
וארוכה. הקונכייה המסולסלת הייתה קצרה יותר ועבה בערך כמו הקנה
השבור של המפוחית. היה חסר לו עוד קנה אחד. הקנה הדק והקצר.
הוא הוציא מכיסו את המשרוקית. היה לו חבל לוותר על משרוקית
שימושית כל כך. מלך הרוחות הפנה אליו את הגב, אבל הוא היה יכול
לראות את הדמעות המתנפצות על ריצפת השיש הכחולה.
הוא ליפף חוט מאפודתו מסביב לשלושת הקנים. זה היה חוט חזק, הוא
עתיד להחזיק את המפוחית שיצר למשך שנים רבות.
הוא נעמד אל מול מלך הרוחות וגבו אל החלון, קד קידה קלה מפאת
הכבוד, והושיט לו את המפוחית. המלך נטל מידיו את המפוחית ובחן
אותה. הוא הביט בעיניו של הרועה וחייך.
הרועה חייך גם הוא, מלך הרוחות קרב את המפוחית אל שפתיו ונשף.
צליל אחר צליל בקעה המנגינה משלושת הקנים, זאת הייתה מנגינה
שהרועה שמע אינספור פעמים, מנגינה שכל אחד מאתנו שומע בצורה
אחרת בכל פעם שהרוח מנשבת. ואכן ככל שהמנגינה הופכת גבוהה יותר
ומהירה יותר בקעה רוח חזקה יותר מהמפוחית.
לפני שממש הצליח להבין מה בדיוק קורה, הרוח חבטה ברועה והעיפה
אותו אל מחוץ לחלון.
הבריזה נשאה אותו מעבר להר, מעל לים והחוף. כשהגיע לשדה הרוח
שככה.
הרועה נפל על כר הדשא, חבט את ראשו והתעלף.
הוא התעורר עם הזריחה, חאג'י ליקק את פניו. הוא חיבק את הכלב
והביט אתו בזריחה. רוח קלה נשבה.