תמיד כשאני פונה אליך, את עוזרת. עוזרת מכל הלב עם יד פתוחה.
את אף פעם לא מבקשת תמורה.
תמיד, בבן אדם את מסוגלת למצוא את הטוב, גם אם הוא בן אדם ממש
נבזה, שלא מעריך אותה, שבז לך.
את אף פעם לא תקללי, או תוציאי מילה רעה כנגד משהו, תמיד את
שוקלת מלותיך.
אף פעם את לא פזיזה, לא פועלת לפי דחפים.
בעיסוקייך את משקיעה, ועושה זאת מכל הלב.
את ילדה מאוד אחראית. קורה שאת שוכחת דברים, אך את בכל זאת
מצליחה לחפות על כך, ובסופו של דבר התוצאה היא חיובית.

אז איך זה קרה לך?
למה האנשים כל כך רעים אליך? לבן אדם שכל כך טוב לזולת?
איך זה יכול להיות? איפה ההגיון?

פעם, גם אני לא הבנתי אותך, לא אהבתי להיות בחברתך, לא אהבתי
להקשיב לך.
אני לא יודעת מה קרה לי, ואיך נפקחו לי העניים, ומתי-
אבל עכשיו אני מבינה איזו חברה טובה פספסתי כל השנים האלו. את
ניסית להתחבר אלי, אבל אני בשלי, התרחקתי, פשוט לא רציתי. אולי
כי נראית לי מושלמת מדי- פחדתי מהשלמות, כי ידעתי שאני לא
כזאת!.
למזלי, עיני נפקחו לא מאוחר מדי. כעת אנחנו חברות, הייתי אומרת
מאוד קרובות.
את כבר לא נראית לי כזו משולמת- ככל שאני מכירה אותך טוב יותר,
אבל את עדיין מאוד קרובה לשלמות! את ממש אחלה בן אדם, ואני
מצטערת שאחרים לא יכולים/רוצים לקלוט את זה.
אולי הם, עדיין מפחדים מ"שלמות", ולכן הם מתרחקים ממך, כמו
שאני פחדתי.

אני כל כך שמחה שיש לי אותך, חברת אמת, לכל צרה שלא תבוא, ולכל
שמחה שתבוא.
אני רק מקווה שגם את מרוצה מהחברות בננו, וגם אותי את מחשיבה
כחברת אמת.

ממני,
בתקווה שתמיד נשאר חברות כמו שאנחנו עכשיו.
ושאנשים אחרים יוכלו לגלות את "דקל" האמיתית...

מוקדש לך ,דקל.



זה מכתב שנכתב לא מתוך כוונה להישלח...
אלא פשוט להביע את מה שאני חושבת על חברתי הטובה-דקל.