מאיה מטרפדת את עצמה בתוך החדר. נועלת אחריה את דלת המרפסת
והדלת הראשית. דירה של חדר אחד. מבחוץ נשמעו הדפיקות החזקות של
גילי, נהמות החיה המבקשת לטרוף אותה בעודה בחיים. סימנים של
חולשה על פניה, הרעב מציק לה. כבר שלושה ימים שלא אכלה. הייתה
אתו.
הוא קורא לה מבחוץ, לא מוותר, הצעקות שלו מרעידות את כל
הבניין, סמטת בעלי מלאכה כולה שומעת איך גילי לא מוכן לתת
למאיה ללכת. ומאיה, היא פותחת את החלון האחורי, זה שגילי לא
יודע על קיומו, יושבת על כסא ומעשנת סיגריה. חושבת מה תאכל
כשיניח לה. המקרר ריק, היא יודעת, לא הייתה בבית כדי למלא
אותו. גילי החזיק אותה קרוב מדי אליו, חנק אותה וגרם לה לברוח.
עכשיו היא רוצה להתעלם.
היא מורידה מעצמה את הבגדים, חולצה לבנה עם כתמי דם, שנזל מהאף
במשך השעות האחרונות, מכנסי ג'ינס שנעלם מהם הזוהר, גרביים
אפורות של צבא. מסתובבת עירומה היא מתנקה. הפנים נשטפות בחדר
האמבטיה, הרגליים העייפות מקבלות עיסוי על הספה בסלון. איבריה
הצנועים כואבים, עניין של חדירה בלי משחק מוקדם. ככה גילי גורם
לה לברוח.
הוא בחוץ לא מוותר. תפתחי לי, הוא צועק, אני לא הולך עד שתפתחי
לי, מאיה שקטה. לא מגיבה. מניחה בתוך הסטריאו דיסק של ויטני
יוסטון, "I'm every woman" בווליום מוגבר. היא נכנסת למקלחת
ועומדת תחת המים הקרים, הזיעה נופלת ממנה במהירות, כמו בגדי
כלה בליל הכלולות, במהירות, בזריזות, להסיר את המחסומים. שעה
ארוכה היא שוטפת את עצמה, פותחת רגליים, מניחה לזרם המים הקרים
לנקות את המקום הכואב. להסיר את המחסום של גילי מעליה.
בין הטיפות היא שומעת שכן צועק. תהיה בשקט, הוא רוטן וגילי
עונה לו, אל תתערב, ושוב צעקות ורטינות וגילי לא הולך. שלא
ילך. למאיה יש זמן, העיקר שלא תתפתה לפתוח את הדלת. שלא תיתן
לו לחדור שוב לחייה, לנסר מעליה את הבשר החי, לפגוע בה במקומות
הפצועים. המחשבה על הכאב לא גורמת למאיה לבכות, היא חזקה והיא
יודעת שזה יעבור. עד החתונה שלא תבוא, עד הבגרות המיוחלת,
החופש המושלם. היא משפשפת תחת המים, משפשפת את הכל, מורידה
קשקשיו של גילי מעליה. בטמטום הוא נוגע. מנסה לכבוש. כמו במסע
תחרותי, להגיע ראשון לפסגת הרגש, למקום בו כולם רוצים להיות.
ומאיה, היו רגעים בהם ניסתה להרגיע את הקצב, להגיד לו שאפשר גם
בעדינות, מתחננת בפניו שיגע בה כמו צעיף משי, רוך של נוצות.
יפסיק לשסע בה את עצמו, כמו חיה טורפת.
לא רק המגע האלים גורם לה לברוח ממנו היום. מאיה לא מוכנה יותר
לשמוע מילים חזקות שאין בהן תוכן. אהבה שקרית, כמו סלט ירקות
מקולקל, מביאה לה כאב בטן. היא מתאמצת לעורר בו רגש אבל נכשלת.
יודעת שבשבילו היא כבר כבושה, ואין לה לאן ללכת. גילי הבטיח
עשרות פעמים שלא יניח לה ללכת. פעם קיבלה זאת כמחמאה, ברכת
אהבים בעל פה. חוזה של חובה שבאה מתוך התאהבות גדולה, היום היא
יודעת. הכל אזיקים. הוא כבל אותה לתוך שניהם. כעת הצליחה לשחרר
עצמה, כמו קוסמת.
מאיה יוצאת מהמקלחת. שערה רטוב ונקי, הטיפות מתפזרות בכאוס של
הדירה, נוטפות על ספרים פתוחים וסיגריות כבויות, בגדים תחתונים
מלוכלכים. נוטפות על מכשולים במעבר, על מכתבי חשבונות שלא
שולמו, על שפופרת טלפון מונחת לא נכון. ניגובים והיא יבשה.
מורחת על עצמה קרם ריחני. כדי להתחדש. גילי עדיין בחוץ, היא
שומעת את הנשימות שלו, מדי פעם הוא קורא בשמה שוב, אחר כך
משתתק, ושוב קורא לה. המוסיקה מחלישה את עוצמת זעקותיו. היא
מוציאה מהמקרר חתיכת גבינה עבשה. איכשהו תצליח להביא עצמה
לנגוס ביובש החמוץ.
מאיה מתיישבת על הספה. היא רוצה בעייפות. אם תירדם הוא ילך.
כשתקום החיים שלה יהיו אחרים. המוסיקה נחלשת וגילי לא הולך.
מאיה לא עייפה. היא נעצרת בשלב של כמעט שינה. בתעתועיה, רואה
עצמה בין שיחי ורדים, מורחת על עצמה את עלעלי השושנים, ורודים,
אדומים, צהובים, לבנים, חוזרת לניחוחות שלה. החלומות הטובים,
עליהם היא מתרפקת. פנטזיות שקיוותה להגשים עם גילי, ונכשלה.
בתעתועים היא חופשייה כמו חתול רחוב, הולכת לאן שהיא רוצה,
דורכת על הרחובות הנכונים, על מרצפות צבועות כחול, באולם גדול
של ריקודים, היא רואה ציפור עוברת ליד הפנים שלה, כמעט נוגעת
באף של מאיה במקורה, אחר היא מתעופפת מעלה, ומאיה עוקבת אחרי
התנועות של הציפור, כל כך קרובה לשמיים. תעתועיה, שוב ושוב,
מתנתקת ממנו. עולמות בהם שדונים אומרים לה לאן ללכת, מייעצים
לה כיצד לקחת את הכיוון הנכון, שדונים מחייכים, כנפיים לבנות,
מזמזמים לה שיר אהבה, תעתועים שגורמים לה לצחקק.
גילי מוציא אותה מהתעתועים. שיפסיק. היא אומרת לעצמה. שילך
מהחיים. הדפיקות מתחדשות. מאיה, תפתחי לי, תפתחי לי מיד, אני
לא הולך עד שאת פותחת. אני לא מוותר כל כך מהר. לא להגיב, לא
להגיב, לא להגיב. להיות אמיצה. תשתקי. גילי יוותר. תדברי. גילי
יכאיב. השכנים כבר לא מגיבים. יודעים שסאגות כאלה נגמרות לבדן.
מאיה מתפללת שמישהו יזעיק משטרה. ירחיק את גילי ממנה באזיקים.
מצטערת על ניתוק הטלפון, על החוסר שמונע ממנה למצוא עזרה.
בינתיים דרך החלון היא מבינה שעברו שעות. הלילה יורד וגילי עוד
כאן, מעבר לדלת. הספה נינוחה, היא מזכירה לעצמה, וטוב כך, לשבת
לבד. היא מדליקה סיגריה נוספת. משתעלת. מתכסה שוב בשמיכה. הקור
של הלילה, האוויר הטוב, מעלה בה ניחוחות של בשמים צרפתיים,
כשהיא מבושמת היא מרגישה חזקה. מותירה אחריה שובל של ניחוח,
שגורם לאנשים להסתחרר. הלילה מביא איתו ריחות כאלה מהרחוב.
אנשים צוחקים מתחת לחלונה. גם היא צוחקת אתם. גילי מתבשל
במיצים של עצמו, מסריח את המסדרון בכניסה לדירתה. מאיה תפתחי
לי, הוא ממשיך לחזור על אותה השורה, גילי הוא איש של שורות
יחידות.
תאהבי אותי, תתגעגעי אליי, תזדייני איתי, תתלבשי, בואי ונלך,
בואי נחזור, בואי נישן, תקומי, תכיני, תיזהרי, אם תעזבי אז,
תמיד תהיי שלי. הכל קצר ולעניין. עכשיו תפתחי לי. אם את לא
פותחת אני פורץ את הדלת. והוא מנסה, גופו ניתח בדלת הכבדה.
המגן הארוך המרובע של מאיה. טוב שטרפדה עצמה בפנים. נעלה את
שלושת המנעולים.
מאיה קמה מהספה, מתקרבת אל הדלת, עושה לגילי פרצופים. מוציאה
לשונות של נחש. פרצוף אדום סמוק כמו דובדבן, פרצוף צוחק כמו
הדפס על חולצת ילדים, פרצוף כועס, רוטן כמו ליצן עצוב. מוציאה
שוב לשון, היא נהנית לתעתע  בגילי, לעשות דברים בלי שהוא ידע.
היא שומעת את ההתנשפות שלו. הוא לא מוותר.
המוסיקה חוזרת. היא מתחילה לרקד בדירה, להשתחרר מהעייפות, הגוף
הופך קל, תרימי רגליים כמו בלרינה, ידיים מעופפות, ציפורים
נודדות. תרדי תעלי, תרדי תעלי, תסתובבי עשרים סיבובים בבת אחת,
בלי סחרחורת. תקפצי ותגעי בתקרה. מאיה קופצת ונוגעת במנורה,
כמה שזה שורף זה נעים. המהומים של גילי בדלת לא מטרידים אותה.
מסיבה פרטית, חגיגת הניתוק ממנו. לעולם לא יקשור אותה יותר, לא
יעשה בה כשפים, לא ידפוק בה מסמרי אהבה, מעכשיו תלך עם חיוך,
תדבר ברוגע, תפסיק לפחד, תתאהב מחדש, תתרפא מהפצעים. והיא
רוקדת, איזה ריקוד, שוב סיבובים, סיבובים, קפיצות, ידיים, רגל
אחת, רגל שניה. ריקוד השחרור. שידפוק גילי, יוציא את העצבים על
הדלת הנעולה. מצדה שינגוס בדלת מרוב עצבים. שיצרח, קולות רקע
למוסיקה, אפקטים לריקוד. מאיה משתשעת, כשהוא צועק, תפתחי, היא
מרימה את הרגל, כשהוא דופק על הדלת, היא מסתובבת פעמיים ונוקשת
על הרצפה.
מאיה צוחקת. איזה צחוק מתוק. הצחוק שלה נשאב אל הריאות, כמו
העשן, ממלא אותה בצבעים זוהרים. הנואשות של גילי משעשעת. היא
ליצנית של הנואשות שלו, תכתוב מכתב לרשויות, מישהו צוחק עליך.
אל תוותר, תיאבק בה, האישה שצוחקת עליך בתוך הדירה, ושונאת
אותך עכשיו, כל כך שונאת אותך. תעתועים של הומור באים על מאיה.
מצב רוח של הקלה. עוד מעט הוא יתאושש, יקום, ילך. הוא בטח יחפש
אותה בימים אחרים, יארוב לה בסמטאות תל אביב, במקומות שהוא
מכיר, אליהם היא מגיעה. מאיה תתחמק, איכשהו תמיד תגיע ראשונה,
תנעל את הדלת. היא לא מפחדת. אם גילי ירדוף אחריה, תעלה לאוויר
כמו ציפור, תרחף מעליו, גבוה גבוה שלא יוכל לתפוס.
גילי מעביר את הלילה על הרצפה מחוץ לדירתה. לילות רבים העבירו
ביחד. את הלילה הזה לא משנה דלת נעולה. גם כשהיו יחד באותה
המיטה, עמדה ביניהם חומה של שוני. הוא מכאיב והיא לא רוצה
לכאוב. הוא אוהב והיא מבקשת להתנתק. הבוקר יבוא והיום יעלה.
השמש תחלק את השמיים לשתיים. חצי אפור חצי כתום. מאיה תלך
לישון. כבר לא רעבה, כבר לא כואבת, כבר לא מלוכלכת.
גילי יוותר. עוד כמה שעות של נואשות. הוא שוב דופק על הדלת. את
ישנה? הוא שואל. רכות מבוזה, טמטום מוחלט, משחק לה הצגות של
אהבה. מאיה הולכת לישון. במיטה הקטנה שלה, עם הבובה מהילדות,
היא מתחבקת באהבה העצמית, הנכונה. שגילי יקום, שגילי ידפוק.
שיקפוץ לה עד לשמיים. כבר לא מעניין אותה. היא נשכבת מכורבלת
בגוף שלה. הברכיים נוגעות בחזה, תנוחת תינוק, הפנים מביטות
החוצה אל החלון הקטן, הפתוח, רעשים של בוקר ומאיה הולכת לישון.
ניחוחות חדשים נכנסים אל האף. ניחוחות החופש ממנו, ניחוחות
המזון שמחכה לה, ניחוחות החיים החדשים.
וגילי, מקשיב שוב סמוך לדלת. לא שומע איך הנשימות שלה ננעלות,
היא נרדמת. מרחוק נשמעות סירנות משטרה, עוד מעט ילך.