[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ורד חביב
/
הדרך חזרה הביתה

3.6.02
שלוש וחצי בצהרים ואני בתוך הטרנטה שלי בדרך האינסופית לאילת.
חום אימים פה והדרך המתמשכת לאילת נראית כמו סיוט שמסרב
להיגמר. למרות שהכביש ריק ואני נוסע על 90 קמ"ש, עדיין הדרך
ארוכה, עדיין נותר לי זמן רב מדי ומתעוררות בי מחשבות, ספק
חרטות ספק הרהורים, אם אכן הייתי צריך לעזוב.
שלוש דקות לפני שנסעתי הילה התקשרה אליי לפלאפון ויכולתי
לדמיין את החיוך הרחב שלה, המתנצח, עם העיניים העצובות, ועכשיו
הטרנטה שלי בקושי סחבה את החפצים שלי, שממילא שלושת רבעי מהם
היו זיכרונות מהילה. התמונה שלנו ביחד בסיום קורס קצינים שלי
(הילה התעקשה למסגר אותה ומאז היא פשוט נשארה על שולחן הכתיבה
שלי), המכתבים שהיא כתבה לי כשהייתה במזרח הרחוק... רק המחשבה
על המכתבים האלה גרמה לי לכעס עצום. זה לא הפריע לה לטייל
בהודו במשך שנה כשעוד היינו ביחד, ועכשיו כשאנחנו כבר מזמן לא
ביחד ואני עוזב לאילת, כולה לאילת לצלם איזה סרט, היא מתקשרת
ומתלוננת שלא סיפרתי לה על המעבר. אפשר לחשוב שנפרדנו בתור
הידידים הכי טובים בעולם.
אל תחשוב יותר מדי, אני לוחש לעצמי ומדליק את הרדיו על איזו
תחנה אזורית צפויה מדי. מחר בתשע בבוקר תתחיל  חיים חדשים. לא
כל יום נופלת כזאת הזדמנות בידיו של תסריטן ממורמר ומתוסכל,
להפיק סרט באילת.
5.6.02
ההפקה של הסרט מתעכבת כמה ימים. ענבר, שהיא החברה הכי טובה שלי
בעולם, התקשרה אליי הבוקר ובירכה אותי על ההזדמנות להפקה. איך
שהוא היא מצאה את עצמה בוכה לי בטלפון על זה שיש לה הרגשה רעה
בקשר לגדי. גדי זה בעלה, והוא משרת בקבע בשטחים.
6.6.02
גדי נהרג אתמול במארב עם עוד שלושה חיילים ששירתו בסדיר. דחיתי
את הצילומים של הסרט שהיו אמורים להתחיל היום ונסעתי לקיבוץ
שדות ים להלוויה. ענבר שתקה רוב הזמן. היא ידעה כבר מאתמול
שמשהו רע הולך לקרות. היא עמדה בבית העלמין לבושה כולה בשחור,
משקפי שמש מכסים את עיניה. לידה עמדה העגלה ובה התינוקת שלה,
רק בת תשעה חודשים וכבר בלי אבא.
13.6.02
אחרי השבעה לקחתי את ענבר והתינוקת אלי לאילת. הדירה שלי עדיין
לא הייתה מסודרת  ונראתה כמו דירה ממוצעת של רווק בשנות העשרים
המאוחרות לחייו. חייכתי לענבר ואמרתי לה שהכל יהיה בסדר
ושתישאר קצת אתי. היא אמרה שהיא לא יכולה להישאר אצל ההורים
שלה, עם האווירה הכבדה הזאת שם. שמרתי על התינוקת החמודה שלה
בזמן שהיא נחה. היא כל כך רצתה לנוח, אמרה שהשבעה התישה אותה,
ובכלל, שהמנהג הזה זוועתי וכאילו לא מספיק הכאב, עוד אנשים
התנחלו לה בבית כל היום.
כששמרתי על התינוקת שלה, עיני כמעט נעצמו מהעייפות של הנסיעות
הבלתי פוסקות האלה לאילת ובחזרה, כשפתאום היא קמה ממקומה, הלכה
כמה צעדים ונפלה לידיים הדואגות שלי (זה עובר בגנים). פתאום
חשבתי כמה יפה יהיה לעשות ממנה סרט.
14.6.02
ענבר ישנה בלי סוף. הצילומים לסרט התחילו. השחקנים התגלו
ככישלון חרוץ והתקציב התברר כקטן בהרבה. כל התקוות והאשליות
נופצו. שוב הייתי סופר, תסריטאי מתוסכל עם יותר מחסומי כתיבה
מרעיונות, בן אדם משועמם עם תואר לקולנוע שפשוט אין לו מה
לעשות אתו.
15.6.02
הצילומים לסרט הוקפאו. ככה הגדיר את זה האחראי. הצילומים לסרט
הוקפאו, וחוץ מזה כלום לא היה קפוא, חום האימים באילת של תחילת
הקיץ היה בלתי נסבל.
ענבר התחילה לדבר על מה שקרה. היא הייתה כל כך אפאטית עד עכשיו
שלא ידעתי מה לעשות. היא שכבה על המיטה שלי והשיער הארוך שלה
גלש על עיניה הירוקות ופתאום היא התחילה לדבר על הכל, על איך
שהיא ידעה שזה יקרה ושהיא לא הייתה צריכה להתחתן אתו מהתחלה,
ועל זה שהיא רק בת עשרים ושבע וכבר אלמנה, ועל איך שהיא נשארה
לבד.
"אבל את לא לבד," התקרבתי אליה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
"את לא לבד." חיבקתי אותה, ופתאום היא התחילה לבכות כמו שלא
בכתה כל הימים האלו. היא בכתה הרבה זמן ואז פתאום נרגעה
והתחלנו להיזכר בכל מיני דברים שקרו לנו פעם. היא שאלה אותי אם
אני עדיין בקשר עם ההילה ההיא. סיפרתי לה שהפעם האחרונה שהיא
התקשרה אליי הייתה כשנסעתי לאילת, אחרי חצי שנה לפחות שלא
שמעתי ממנה. כנראה שפגעתי באגו שלה כשעזבתי. ענבר שתקה ורק
חיבקה אותי שוב. התגעגעתי אלייך, היא לחשה לי.
16.6.02
יעלה, הבת של ענבר, אמרה היום אבא. בדיוק צילמתי אותה כשענבר
יצאה לקנות כמה דברים. היא זחלה על הרצפה, הסתכלה למצלמה
בעיניים הכחולות הגדולות שלה, עיניים תמימות כאלה, ואמרה
"אבא". פתאום הנחתי את המצלמה בצד ולקחתי אותה על הידיים, ולא
יכולתי לעצור את הדמעות.
18.6.02
ענבר תפסה אותי מצלם את יעלה וכעסה עליי. לא כל דבר שקורה הוא
סרט הוליוודי, היא אמרה. החיים הם הסרט הכי מרגש, אמרתי לה,
ומיד התחרטתי על חוסר הטאקט שלי. היא לקחה את יעלה וישבה אתה
על המיטה שלי, מול המחשב הנייד שלה ושלחה כל מיני גרפיקות
לעבודה. המשכתי לצלם אותה עובדת, מעיפה קצוות שיער מהפנים
ומחבקת את יעלה בו זמנית. אהבתי את המבט המרוכז שלה, החושב, זה
הצטלם כל כך יפה. היא רק המשיכה לכעוס עליי ובסוף השכיבה את
יעלה לישון והלכה לישון על הספה שסדרתי לה בסלון רק לבינתיים.

אחרי פחות מרבע שעה, כשכבר שכבתי במיטה, היא נכנסה לחדרי,
הסיטה את השמיכה שלי, נכנסה למיטתי וחיבקה את גבי. שתקתי. גם
היא שתקה. כך נרדמנו.


19.6.02
ענבר עובדת מהמחשב הנייד בעיקר מאז שיעלה נולדה ואני כרגע
הייתי במשבר כתיבה/מעבר בין קריירות/ייאוש טוטאלי מהחיים (מחק
את המיותר) כך שרוב הזמן היינו בבית ביחד.
יעלה המתוקה אמרה עכשיו גם "אמא",  במתיקות ששברה את הלב,
לפחות "אבא" היא לא אמרה שוב.
קמנו נבוכים מהחיבוק שבו ישנו, ענבר ישר מלמלה משהו על זה שהיא
צריכה לבדוק את יעלה וקמה מהמיטה לכיוון החדר הסמוך.
20.6.02
כל היום צילמתי אנשים בחוף הים בשביל איזו כתבה לערוץ המקומי
ובערב חזרתי כל כך מדוכא מהחיים האלה שהם כזה dead end .
כשחזרתי הביתה ניסיתי לא להראות שום דבר, בכל זאת ענבר הייתה
באבל.
בלילה כשיעלה ישנה ענבר נכנסה אליי שוב לחדר. הפעם התחבקנו
מתחת לשמיכה ולאט לאט התקרבנו לנשיקות רטובות כאלה, עם דמעות.
בלתי נמנע היה תחת התנאים שחיינו בהם שיקרה משהו כזה בינינו.
אהבה תמיד הייתה בינינו. תזמון זה מה שקבע. בכינו. אני לא יודע
כבר של מי היו הדמעות. רק כשהחולצה שלה כבר הייתה על הרצפה,
היא פתאום מלמלה "אני לא יכולה" וחזרה לסלון. נשארתי לבהות
בתקרה עוד הרבה זמן לפני שנרדמתי.
25.6.02
היו בינינו הרבה מבטים של "אולי כדאי שאני אעזוב" ו"תישארי
בבקשה" ומעל לכל את ההסכמה שאנחנו לא יכולים לתת לדברים כאלה
לקרות בינינו יותר, ובכל זאת כל לילה חזר על עצמו הריטואל
הקבוע הזה. ליטפתי אותה בעדינות, באמת שבעדינות, בחיים לא שמתי
לב כמה שהיא הייתה יפה, כל האהבה שהייתה לי אליה כידידה התפרצה
פתאום, כמו בסרטים.
26.6.02
איזו תקופה מטורפת, כל לילה כשהיא ישנה הייתי כותב תסריטים עד
השעות הקטנות של הבוקר ורוב הפעמים הייתי קורע אותם בבוקר,
מתוסכל. המועקה הופיעה במסווה של חום מעיק, זוועתי. ביום היינו
מנהלים שיחות אינטלקטואליות על משמעות החיים ובלילות היינו
עושים טעויות פטאליות של ילדים בני שש עשרה.
היא סיפרה לי פעם מזמן שמה שהיא אהבה בגדי היה שהוא כל כך חכם,
מהנדס עם תואר מהטכניון, איש קבע שכל כך אהב את הצבא. אני סתם
הייתי "אינטלקטואל".
27.6.02
הצלחתי למכור תסריט! כנראה שהצילומים יתחילו באמצע יולי.
קוראים לסיפור "הדרך חזרה הביתה", הוא על נערה אחת שחבר שלה
הוא טייס קרב ובתסריט המקורי הוא נהרג, אבל עוד לא החלטתי אם
לשנות את זה או לא, בגלל ענבר.
3.7.02
ענבר הודיעה לי שהיא עוזבת בסוף הקיץ. הייתי בדיוק באמצע
הצילומים כשהיא הגיעה, עם יעלה על הידיים ומשקפי שמש שכיסו לה
את העיניים. היא אמרה שהיא השכירה את הדירה שלה ושל גדי בשדות
ים ושכרה דירה בשדה יואב ליד ההורים שלה. הדירה תתפנה ב-31
באוגוסט.
הייתי באמצע הצילומים, בדיוק בקטע שבו החברה של הטייס באה לבקר
אותו ומספרת לו כמה שקשה לה שהוא רחוק, וענבר חייכה אליי
וביקשה להישאר ולהסתכל.
כשיעלה התחילה לבכות ענבר חייכה אליי בהתנצלות והלכה כדי לא
להפריע לצילומים. בהיתי בה כשהיא נעלמה מהאופק ולא הייתי מרוכז
בכל הסצנה הבאה שצילמנו.

5.7.02
"תישארי," אמרתי לה בלילה, כשחיבקתי אותה מתחת לשמיכה .
"אני לא יכולה," היא הסתכלה עליי בעיניים נוצצות וגדולות, "אני
לא רוצה להקשות עלייך יותר. פתאום נחתי לך פה עם הבת שלי...
אתה צריך עכשיו להתרכז בעבודה שלך ואני לא רוצה להטריד אותך.
יעלה צריכה להתחיל גן בספטמבר ואני צריכה את ההורים שלי
ליידי."
שתקתי, והיא קמה ללכת, לברוח שוב מהמחויבות.
"חכי רגע," אמרתי לה, "תפסיקי לברוח ממני. אני לא יכול ככה
יותר."
"אולי גם אני לא יכולה?"
שתקתי.
"עבר רק חודש, אני מרגישה רע עם עצמי, אני מרגישה בוגדת..."
8.7.02
ביומיים האחרונים ענבר הייתה בקיבוץ שדות ים אצל ההורים של
גדי. היא רצתה להשאיר את יעלה אתי ובסוף השאירה אותה אצל
ההורים שלה כדי ללכת לשלושים. אני הייתי עסוק בצילומים, עבדנו
בקצב טוב, והסתמן שנסיים את זה עד סוף אוגוסט.
10.7.02
ענבר חזרה מהשלושים אישה אחרת, רגועה יותר. פחדתי שהיא לא
תחזור, שתישאר עם ההורים שלה, שתרגיש שאין לה למה לחזור, אבל
היא חזרה. השאירה את יעלה לזחול על השטיח וחיבקה אותי. היא
סוף- סוף חייכה. בערב לקחנו את יעלה בעגלה ויצאנו לסיבוב
בטיילת. רוח מזרחית נעימה נשבה כשישבנו שם. נזכרתי בלפני חודש,
כשעזבתי לאילת והרהרתי אם באמת הייתי צריך לעזוב. עכשיו זה
הצחיק אותי כשחשבתי על מה שהיה לי אז. כלום. דירה ישנה מתפוררת
בתל אביב, תואר בקולנוע, אקסית אחת שהרסה לי את כל האמון במין
הנשי ובעיקר הרבה זיכרונות משלוש השנים שלנו יחד. כלום. חייתי
בעבר. פתאום קלטתי עד כמה החודש האחרון היה לי טוב. פתאום
קלטתי מה הייתה הסיבה למה שרציתי לעשות. רציתי לכרוע ברך
ולהחזיק את היד של ענבר ולהגיד לה שאני רוצה לבלות אתה ועם
יעלה את שאר החיים ושאני יודע שאין לי הרבה מה להציע לה אבל
שאני אוהב אותה ושאנחנו החברים הכי טובים ושתתחתן אתי.
אבל לא עשיתי את זה באותו הרגע בטיילת למרות שהיה רגע מתאים
כשהזזתי קצוות של שיער מהפנים של ענבר וחייכתי אליה, ולא עשיתי
את זה בדרך חזרה הביתה, וגם באותו הלילה כמו בכל לילה אחר
שיקרנו לעצמנו בקשר לרצונות שלנו, עשינו כמה טעויות, ונרדמנו
מחובקים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להפליץ
או לא להפליץ?
זאת השאלה.



שייקספיר מאחורי
הפוזה של האומן
המתוסכל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/3/03 3:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ורד חביב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה