כבר אחריי שבוע לא הייתי בטוח שזה קרה באמת. יש רגעים שאתה
נוכח בהם וכבר באותו רגע אינך בטוח שהם קורים. רגעים שרעיונות
נוגעים במציאות בצורה שאף פילוסוף לא יכול להעלות בדעתו, שהם
מושלמים עד שאתה מרגיש אותם נמסים אל זכרונך כאילו היו חלום,
נפרדים מפרטים ומקבלים קוים עבים וגסים של מעשיה או   של ספור
ילדים. בגלל זה אנסה להזכר בכל הפרטים, אבל אין לי ספק שהכל
ישמע באזניכם כאשלייה, כמשל. אנסה בכל זאת.

היינו במסע. מסע לילי, שבסוף אנחנו זוכים לקבל כומתה, או סיכה-
אני כבר לא בטוח איזה מסע זה היה. כולם בסופו של דבר נראים
אותו דבר - שני טורים של חיילים במדים, לובשים אפודים, רובים
על הצואר. המצטיינים גם סוחבים עוד משקלים על הגב.
המסע היה של המחלקה שלי, עוד בטירונות. היינו קבוצה של ילדים
שלא יודעים הרבה על החיים, רק יודעים שבצבא צריך לעשות מה
שהמפקדים אומרים. ובמסעות, גם במסע ההוא, לא אומרים הרבה.
הולכים. הולכים אחרי המפקד בשני טורים, כמה שיותר קרובים לגב
של זה שלפניך.

הלילה הוא היה לילה בהיר, אני זוכר את הירח. אני זוכר שברגעים
שלא התרכזתי בגב של נמרוד שצעד שלפני הסתכלתי על הירח. בקשתי
ממנו כוח, בקשתי ממנו שהמסע יגיע אל סופו. הלכנו כבר יותר
משעתיים, בזה אני בטוח כי עצרנו פעמיים. אחרי כל שעה של הליכה
עצרנו לשתות, רק ככה ידעתי כמה זמן הלכנו.
העצירה היא אחת הנקודות הקשות במסע. בזמן הליכה מה שמחזיק אותך
הוא הידיעה שעוד פחות משעה עוצרים לשתות. אתה הולך והולך, נושם
ונושף. חוץ למשקל שעל גבך  יש גם את משקל השאלה "למה". אסור
לשאול אותה, אבל היא כבדה יותר מהאפוד והתחמושת והנשק והמים
שעל גבך. אז בכל פעם שהיא מציצה אתה אומר לה: "עוד מעט עוצרים
לשתות. עזבי אותי. עוד פחות משעה ללכת עד העצירה. אולי גם יחכו
לנו שם עם שתייה חמה. אולי".
אני רוצה להוסיף כמה שיותר פרטים אבל שוב אני מספר על תהפוכות
הנפש שלי במסע. אבל זו הבעייה. לא מסתכלים ימינה ושמאלה במסע.
צועדים קדימה. לפעמים אפילו לא קדימה, לפעמים עוצרים באמצע
ומסתובבים לחזור להתחלה. צועדים- רק צועדים. בלילה ההוא גם
צעדנו. הוא לא היה שונה מכל שאר הלילות. אותו ירח, אותו אויר
של לילה. לימיננו חולות ולשמאלנו חולות. מדי פעם שיח.

אולי בלילה ההוא היה משהו מיוחד מסביב? אולי משהו שאבי ראה
וגרם לו לעשות מה שעשה? לא. ההתרחשות, כמו שאמרתי, הייתה חייבת
להיות פנימית.
אבי היה ילד כמו כולנו. הוא נולד בפתח-תקוה, גדל שם ולמד שם.
אף פעם לא אהבתי אותו, גם לא אחרי אותו לילה. הוא לא היה יפה
במיוחד, בעיניי הוא היה תמיד מכוער. היה לו שיער שחור, הוא היה
נמוך קצת מכולם, אבל במדים הוא נראה כמו כולנו. פניו היו
מחוספסות, לא מפצעים או מצלקות. מחוספסות מלידה- כך זה נראה.
לא אהבתי להסתכל על פניו, אבל לפעמים לא יכולתי לעצור את עצמי
מלבהות בחספוס המכוער הזה. דמיינתי שהוא ארגז חול, שהוא ערמת
חצץ. אבל לא הסתכלתי בפניו הרבה. הוא היה ילד ככולנו, שחיפש
כמה שפחות לעבוד, שרצה שהיום יעבור כבר, שדיבר עם חברה שלו
מתוף שק השינה. הוא לא היה חלש (על אף שהיה קצת רזה) ולא היה
מהחזקים.
חייל אבי.


אולי הייתי ממשיך ומספר עליו אם הייתי חושב שיש קשר בין מי
שהוא לבין מה שהוא עשה במסע הלילי ההוא. אבל משהו בי מכריז
בפניי שהיה זה יכול להיות כל אחד מאתנו, ורק מקרה הוא שהביא
דוקא אותו לכך. כאילן אותו מעשה היה מנותק מהוויתו הכללית. שוב
איני מוסיף פרטים, אמשיך.

אבי הלך בטור הימני. הלך מקדימה, אבל לא ראשון. מי שצועד
מקדימה במסעות רץ פחות ושומר על קצב קבוע. האמצעיים והאחרונים
צריכים לרוץ כדי לצמצם פערים שהולכים וגדלים ככל שאתה יותר
בסוף הטור. לכן המשקיעים הלכו לסוף הטור ודחפו את המתקשים, או
שהקפידו לרוץ ולצמצם הרחק מעין המפקד. מי שרצה להרשים הלך
מקדימה ראשון. עם מכשיר קשר על הגב, או עם ג'ריקן מים - הלך
זקוף ליד המפקד, צמוד אליו, מחקה את קצב צעדיו המהיר.

סיפרתי למה מחכים לעצירה, אבל שכחתי לספר למה היא אחד החלקים
הקשים במסע. התשובה היא פשוטה- אלה הרגעים מהם צריך שוב להתחיל
ללכת. אתה מייחל שהם לא יסתיימו, שתעמוד במקום ותשתה מים לנצח.
אולם הקשר לעולם יזכיר לך:
"המשך תנועה עוד עשר דקות. כולם לשתות."
"עוד חמש דקות"
"עוד דקה המשך תנועה. להסתדר בשני טורים". וכשאתה שומע את זה,
כבר אין בך תקוה. כי העצירה הבאה רחוקה ממך שעה שלמה של הליכה.
כי היו לך עשר דקות לתפוס את האויר בריאות, להכניס אותו לראש,
ששואל: "למה להמשיך ללכת?".

בעצירה שנייה הסתדרנו בשני טורים, והתחלנו לצעוד. אני בטוח
שצעדנו כמה זמן בעלייה, כי אני זוכר את חגי הקשר רץ בעלייה
שלוש פעמים בחזרה למקומו ליד המפקד, לאחר שהעביר שלוש
התפקדויות. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהמפקד בטח מעניש אותו על
משהו, לכן הוא מריץ אותו כל-כך הרבה פעמים הלוך וחזור, עם הקשר
על הגב, להעביר התפקדויות.
אחרי הפעם השלישית שחגי רץ בחזרה למפקד עצרנו. כבר הוצאנו
מימיות והתחלנו לשתות, עוד לפני שקבלנו את הפקודה. שמחנו שהשעה
עברה כל כך מהר, שלא הרגשנו אותה בכלל. לפני שהספקנו לרוות
נשמעה הפקודה להסתדר ולעמוד בצורת ח'. המפקד עבר וספר אותנו
אחד אחד, מוודא בנגיעת יד שכל אחד שהוא סופר אכן קיים. אז הוא
ספר אותנו שוב, הפעם ממש רץ מחייל חייל, וכשעבר את החייל
האחרון הדליק פנס ושאל: "מי חסר"?
השאלה נשארה תלויה על קצה הירח, בעוד המפקד מעביר את אור הפנס
מפניו של חייל אחד לשני.

אני הייתי בטוח שזה תרגיל. כשדברנו על זה אח"כ באוהל, שלומי
סיפר שהוא חשב שהמפקד מנסה לבחון אם אנחנו זוכרים כמה חיילים
אנחנו במחלקה. אוחנה חשב שזה מבחן לראות אם נדבר למרות משמעת
הלילה, בה אסור לדבר פן "נתגלה ע"י האויב". אני לא הייתי בטוח
על מה אנחנו נבחנים, אבל היה לי ברור שזה תרגיל.

"מי חסר"?
הפעם אי אפשר היה לטעות בלחץ שבקול המפקד. אני חושב שזאת הייתה
הפעם הראשונה שהבנתי שגם הוא סוג של בן אדם. היה פחד שישב בזנב
השאלה שלו, פחד אמיתי. כמו ילד ששבר צלחת ושואל "מי שבר"?
אור הפנס התרוצץ  מפרצוף לפרצוף. "איפה אבי"? הוא שאל לבסוף.
הסתכלנו ימינה ושמאלה. אבי לא עמד בח'. הלחץ והפחד של המפקד רק
אז חלחלו גם ללבי. איפה אבי"? שאלתי גם אני, ואחריי, כמו נפרץ
סכר, פתחו כולם ושאלו "איפה הוא"? "מה קרה לאבי"? "לאן אבי
נעלם"?
היינו עשרים ותשעה במחלקה, ועשרים ושמונה עמדו בח' במדבר באמצע
הלילה והשקו את הדממה במבול של שאלות קטנות, שאלות חסרות
אונים.

המפקד עמד במקומו. הפנס כוון כעת לרצפה וידיו נתרופפו. מוחו
ודאי התרוצץ הלוך ושוב בין הצורך למצוא את אבי לבין הרצון
להשתיק את המחלקה שלו, המחלקה שהפכה למקהלה של שאלות שכל אחת
מהן עקצה את מחדלו.
אבל זו השערה, לא הסתכלתי עליו. אני רק שקעתי בפחד שלי, בשאלות
שלי. עד ששמעתי את חגי צועק מעל קולות המקהלה: "שני טורים
לכיוון ההוא" והשתתקתי. חגי הצביע לכיוון ממנו באנו. המפקד
הסתכל על חגי ושתק. איש לא זז. אז חגי עזב את הח' ונעמד עם גבו
אלינו. "שני טורים לכיוון הזה" הוא חזר על הפקודה. כמו בחלום
נעתקנו ממקומנו והסתדרנו מאחוריו זוגות זוגות. פתאום שמחתי
לקבל פקודה, ולא היה לי אכפת מי נותן אותה. נעמדתי מאחורי
נמרוד, בטור השמאלי, כמו מקודם, וכמוני כולם חזרו למקומם
בטורים. המפקד עמד עוד במקומו, הפנס רופף בידו. חגי אמר, כמו
קלטת שחוקה: "דקה לתנועה". המפקד ניעור, והלך ונעמד לפני חגי
בראש הטורים.

צעדנו שוב. צעדנו חזק יותר משצעדנו עד אז, יותר מהר ממה שכל
אחד מאתנו יצעד אי פעם. פתאום לא שאלנו למה, לא שאלנו מתי
עוצרים לשתות. פחדתי ללכת לאיבוד, אז נצמדתי לגבו של נמרוד עד
ששמעתי את התנשפויותיו שלו. הלכנו והלכנו והלכנו. אחרי כמה זמן
התחלנו לרוץ. אחרי כמה דקות קצרות של ריצה המפקד עמד. כולנו
נעמדנו לידו, סביבו, פתחנו מעגל סביב מה שנגלה לפנינו.

על הציר הזה שעליו הלכנו, על הציר שצעדו בו מאות של חיילים
לפנינו, עליו שכב אבי. ראשו היה מונח על האפוד, הנשק שכב לידו-
ואבי ישן. ברכיו מקופלות אל חזהו, ידיו מתחת ראשו. אבי ישן.
המפקד פשוט עמד מעליו ואנחנו מסביבו.
הזעתי, והלילה קרר את גופי עד שרעדתי. כל שריר שבי צעק, ועיניי
גם כבדו עליי, נצרבו מהזיעה שזלגה ממצחי. ואבי שכב מולי, נושם
ונושף לאט.

איך המשכנו משם- זה כבר לא חשוב. המשכנו. הגענו לבסיס, אחרי
כמה שבועות גם סיימנו את הטירונות. אבי סיים איתנו. לא דברנו
אתו על המסע ההוא. לא ספרנו לו על המפקד, על חגי ועל הריצה
אליו. ידענו שאבי ניצח את כולנו אז בלילה ההוא, ואין הרבה מה
לדבר על זה. אולי הוא גם ניצח משהו שאת שמו איני יודע. אחרי
שבוע כבר לא הייתי בטוח אם זה קרה באמת.