הוא בדיוק סיים אז לקרוא ספר של ז'ול ורן. במשך שנים הוא קרא
רק את קארל מאי וטולקין, מה שלא ממש סידר לו את המוח. באותה
תקופה הוא היה לכוד בעולם של אינדיאנים והוביטים שלא פעם היו
יוצאים להילחם זה עם זה באישון בוקר. הוא החליט לסיים את
העניין בקרב אחד על אחד. פרודו נגד וינטו. וינטו ניצח ומאז הוא
לא חשב יותר על ההוביטים וכמעט שלא על האינדיאנים.
הוא מאוד אהב לשתף אותי בהזיות הפרועות שלו. אולי אם הייתי
פוגש אותו באזרחות אז לא הייתה לי את הסבלנות בשבילו ובטח
הייתי מסתלבט עליו עם הח'ברה כמו שהייתי עושה כל התיכון, אבל
אם כבר נתקעתי אתו באותו משרד בקריה, מצאתי את הפיטפוטים שלו
כדרך מאוד קלה להעביר את הזמן.
לא היו יותר חיילים במשרד שלנו. רק חיילות וקצינים. ואני אף
פעם לא הבנתי את הראש, לא של אלה ולא של אלה. ואני -  מה שאני
לא מבין מפחיד אותי. בחיי. משולש ברמודה למשל, אפילו שאני לא
אגיע לשם בחיים, לא רוצה לחשוב על זה. מפחיד.
היה לי ראש לקיפולי נייר. אביתר היה מספר לי על בחורות שהוא
היה יוצא איתן, על הוביטים ועל האופנוע שהוא כבר שנה ושתיים
מתכנן לקנות ועדיין לא קנה. ואני הייתי מקפל ניירות, הייתי
מכין צפרדעים וציפורים ואפילו לויתן. זה מאוד הרשים את אביתר,
שהודה שהוא בחיים שלו לא ראה לויתן מאוריגמי. ואפילו כמעט
בגודל טבעי. חבל שהיינו צריכים לגרוס את כל היצירות שלי כדי
שהרס"ר לא יראה את כל הדפים שבזבזנו.
פעם אחת ניסיתי להתחיל עם מישהי ככה. קראו לה ורד, היא הייתה
הפקידה של קצין המחשוב.
הכנתי לה זר של נוריות וכלניות וקופסא של שוקולדים, וצבעתי את
הכל בצבעים אמיתיים. נשארתי כל הלילה בבסיס בשביל לסיים את זה.
בסוף, ניגשתי אליה בבוקר איך שהיא הגיעה, אבל היא ממש נגעלה.
היא אמרה שפרחים בלי ריח ושוקולד בלי טעם זה ממש לא שווה.
גרסתי אותם אחר כך. שהרס"ר לא ידע שבזבזתי ניירות. ואז גם ממש
הבנתי שאני לא מבין בנות והתחלתי לפחד מהן. גם מהרס"ר פחדתי,
אבל לא בגלל שלא הבנתי אותו. הוא תמיד היה תופס עלי קריזה
וצועק. אביתר אמר שזה סתם בגלל שאני צעיר וזה יעבור לי, אבל
אני -  ככה אני פוחד.
"מה לגבי חללית?", הוא שאל אותי. כבר כמה שבועות שהוא קורא את
ז'ול ורן ונורא רוצה לטוס לירח ברגילה.
"מה יש לך מהירח?", שאלתי, "מה יש לעשות שם? בוא ניסע לאילת
וזהו."
"מכתשים", הוא אמר. "המון המון מכתשים ענקיים."
"בסדר, נכון, יש שם מכתשים. אבל בשביל מכתשים אתה צריך לטוס
לירח? יש לנו מכתשים בנגב. אני אומר, ניקח שני צימידנים, אוהל
ובנזיניה, ונעשה את הרגילה בנגב. נראה את מכתש רמון, את המכתש
הגדול, את המכתש הקטן."
"אני אתך בקטע של הבנזיניה", הוא אמר. "אני אפילו יכול להביא
את הפק"ל קפה. אבל אני רוצה לטוס לירח. המכתשים בנגב זה פשוט
לא אותו דבר."
אז הכנתי לו חללית. הייתי צריך מלאן דפי איי - 4 בשביל זה
ורוקנתי את מכונת הצילום וגם את המדפסת ואת הפקס. הרס"ר תפס
אותי ונתן לי ריתוק על הרגילה, ככה שבסוף אביתר היה צריך לנסוע
לבד.
העמדנו את החללית מאחורי המשרד, אביתר נכנס פנימה ושנינו
חיכינו שהחללית תמריא. אפילו ספרנו עד עשר כמו בסרט עם טום
הנקס. בסוף נהייתי רעב ואמרתי לאביתר שאני הולך לשק"ם ושלא
יעיז להמריא בלי שאני אהיה שם בשביל לראות את זה. אבל הוא -
תמיד אמרתי שהוא מנייק. כשחזרתי מהשק"ם, החללית כבר לא הייתה
שם ורק ראיתי סימני חריכה על הדשא.
באותו יום גם קרה לי משהו טוב. ורד קיבלה ריתוק בגלל תלונה
ממשטרה צבאית. קצין המחשוב שפט אותה ככה, שהיינו יכולים לעשות
את הריתוק ביחד.
האמת, היא לא כל כך עניינה אותי. הייתי יושב כל הלילה ומסתכל
על הירח, חושב על אביתר שהולך עם התרמיל ועם בנדנה על הראש.
הולך כמו האסטרונאוטים ומסתכל על כדור הארץ מלמעלה.
ורד ניגשה אלי ושאלה אותי מה אני עושה. אמרתי לה שאני מתסכל על
הירח ומחפש חבר שלי.
"אתה נורא רומנטיקן", היא אמרה. "יש לי את הרגעים שלי", השבתי
לה. "רציתי לבקש ממך סליחה", היא אמרה, "אני יודעת שנורא השקעת
בפרחים ובשוקולד, וזה בעצם אפילו יותר מסובך מסתם לקטוף פרחים
ולקנות למישהי בונבוניירה".
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה", אמרתי לה, "בעצם, זה לא כל כך
מסובך, את יודעת." היא חייכה והלכה. אני עדיין פחדתי ממנה, אבל
קצת פחות.
אחרי שבוע אביתר חזר. שאלתי אותו איך היה והוא אמר שהוא בכלל
לא היה בירח ושאחרי שהלכתי לשק"ם היה לו משעמם והוא רצה להכין
קפה על הבנזיניה אבל שרף את החללית. רק בנס הוא ניצל ורצה
לברוח משם לפני שמישהו יקפיץ כוננות הגנה סביבתית.
"אז איפה היית כל השבוע?", בקושי עיכלתי שהחללית שעבדתי עליה
כל כך קשה נשרפה לחינם.
"אילת. לאן כבר יש לנסוע?"
"ומה עם המכתשים?", שאלתי אותו.
"עזוב אותך, סתם בורות באדמה."