אני אתקשה להתחיל מבראשית, מכיוון שאני זוכר רק את הרגעים
האחרונים של החלום. החלום התרחש בכיתה שהייתה צרה במיוחד ובה
לכל תלמיד (ואני הייתי אחד מהתלמידים) היה שולחן משלו וכיסא
מחוספס. החלום הסתיים כשסיפרתי הלצה שאיני בקיא כעת בפרטיה, אך
נדמה לי שהיא עסקה בעמית לעבודה שלא ראיתי זה זמן רב. (ואף
נדמה לי, אם כי איני בטוח בכך שגם הוא היה בין התלמידים בכיתה
- מה שגורם לי להסיק שאולי התלוצצתי על חשבונו). הבדיחה, מסתבר
הייתה משעשעת למדי וגררה הדי ואף רעמי צחוק בחלל הצר.
פה חלה נקודת המפנה, שכן הייתי כה מלא גאווה בעצמי עד שהתחלתי
לפקפק באמיתות המתרחש ומצאתי את עצמי משוטט ברווח הדמדומים
שבין המודע לתת מודע. זהו אזור מרתק למדי מלא אמיתות מסתוריות
ורגשות מודחקים שרבים מהם לובשים צורות אדם ובדרך כלל אף דמות
נשים ערומות - אף כי ייתכן שזהו המקרה אצלי בלבד, מעולם לא
התקרבתי אל התת מודע של אנשים אחרים.
שהיתי בעולם זה מספר רגעים קצרצרים, כשלפתע מצאתי את עצמי מציץ
לפתחה של תהום (דמה הדבר ללוע געשי שבקרקעיתו לבה מבעבעת, אך
איני יכול לדעת אם היה מדובר ממש בדבר מעין זה). ובעוד אני
מביט למטה נפל אל התהום גוף בוער. היה זה גבר עולה בלהבות
ומשחיר כפחם ונדמה לי כי ניסה לצרוח (מפעם לפעם זווית הראיה
שלי התחלפה, לעיתים ראיתי את הגבר נופל לעברי או חולף על פני
בדרכו למטה - אם כי הפרספקטיבה המקורית הייתה מהפתח הוולקני).
לא הספקתי לחשוב על המתרחש בטרם הדהד קול עמוק בשפה האנגלית.
''We got to help him to save himself from himself''.
לא הבטתי עוד אל התהום ופניתי אל אישה ערומה אשר ניצבה לידי.
"אין ספק" אמרתי לה "שהקול שדיבר באנגלית היה שייך למלאך שומר
כלשהו - ושהוא התייחס בדבריו אלי!". לצערי, היא לא הספיקה
לענות לי, שכן ההרהורים והבחינה של דברי הקול המסתורי הגבירו
את רמת המודעות שלי כך שכבר לא הייתי חשוף יותר אל התת-מודע
שבי. המחשבה המודעת הראשונה שהבליחה בי עסקה בשעון המעורר שלי,
ומה לעזאזל השעה? קיוויתי שנותר לי מספיק זמן לגרור את עצמי
לפרק שינה נוסף, אולי אפילו עוד חלום או לפחות שהיה נוספת
בתת-מודע. ואמנם - השעה הייתה קצת אחרי ארבע לפנות בוקר, אבל
הדלקת האור הסמוך למיטה ובחינת השעון המעורר דרשו ממני יותר
מדי ריכוז מכדי שאוכל לחזור אל התהום הוולקנית או לפחות אל
הבחורה הערומה (שכן פטמותיה  היו אדומות, וזהו צבע הפטמות
החביב עלי). התיישבתי על קצה המיטה הרחבה שלי ונטלתי את חלוק
הרחצה השחור שלי מעל השטיח. התרוממתי ולבשתי אותו אך לא קשרתי
אלא התרתי לו להיטלטל מרושל כגלימה.
בעודי חושב על הקול שביקש לעזור לי להציל את עצמי ממשהו,
הצטערתי כי לא נשארתי שם מספיק זמן על מנת לגלות כיצד אוכל
להושיע את עצמי, וממה בדיוק בעצם. החלטתי כי כוס משקה עלולה
לערפל את חושי במידה שתספיק לאבד את המודעות שלי בשנית. בדיעבד
זה היה בסך הכל תירוץ לצריכה נוספת של אלכוהול. (אם כי עלי
לציין כי זה אחד מהתירוצים הטובים ביותר שהיו לי בשבועות
האחרונים, הוא עוקף בהפרש גדול את "רק אפתח את הבקבוק על מנת
להריח" או "זהו סוג של ליקר שלא טעמתי עדיין, רק לגימה קטנה",
לעומת תירוצים אלה - לשוב אל ההזיות שלי זה ממש סיבה).
במקרר שלי - במקפיא ליתר דיוק, באותו חלק שאמור לאכסן בו בשרים
מוקפאים, אבל משמש לי כמצע קרח לבקבוקים ענוגים  - נח בשלווה
בקבוק וודקה נורבגי לבנבן. אחזתי בצווארו ולגמתי ממנו לגימה
ארוכה, כמנשק אישה קרירת שפתיים. צמרמורת עברה בגופי כי הלילה
היה קר וחלוק הרחצה שלי דק למדי, אולם עד מהרה התחלפה הצמרמורת
בזרמים של חמימות נעימה. נטלתי לגימה ארוכה נוספת ושוב עברתי
את השינויים הקיצוניים בטמפרטורת הגוף. אדם רגיל אשר היה שואב
שתי מנות כאלה של הוודקה הנורבגית שלי כבר היה מרגיש בודאי
עליז למדי, אולם למרבה הצער פיתחתי בתקופה האחרונה הסתגלות
ואולי אפילו חיסון להשפעת האלכוהול, והכמויות שעלי לשתות על
מנת להיכנס לגילופים הולכות וגדלות. שתיים - שלוש לגימות
נוספות רוקנו את הבקבוק לחלוטין, והרעיפו עלי, לבסוף סחרחורת
ובחילה ומעט אושר. כשגררתי את עצמי מבושם אל חדר האמבטיה,
למקרה שאצטרך להקיא, שבה ועלתה במוחי דמות האישה אדומת הפטמות.
הדמות הייתה מטושטשת מעט ונראתה לי כצללית בהירה בעלת שני
כתמים ארגמניים בחלקה הקדמי - אף על פי כן, הייתה ממשית
לחלוטין לדידי, ומבלי משים שלחתי את ידי אל איברי והתחלתי
מלטפו. התנועות המהירות של כפות ידי הגבירו את הבחילה שלי
ורכנתי אל האמבטיה. מאונן מעט ומקיא מעט. מרוב סחרחורת ותאווה
איבדתי את שיווי המשקל והחלקתי אל תוך האמבטיה המלאה בזרע
ובקיא, נדמה לי אף כי שברתי את ראשי בנפילה ודם רב היה אובד לי
מדי רגע. כך בעודי גוסס התניתי אהבים עם הבחורה ועם שדיה אשר
דמו לי לשני הרי געש. האלכוהול השתלט על מעט רוח החיים שנשארה
לי ובוער נפלתי לתוך לוע הרי הגעש,  פיללתי לחבטה אשר תסיים את
הנפילה הארורה הזו אך היא לעולם לא הגיע, המשכתי ליפול וליפול,
להט האלכוהול שרף את עורקיי ועיכל אותי מבפנים, הדם פרץ מראשי
בעוז ואיבדתי כל שליטה על המתרחש, בערתי בלהבות כגרם שמיים
הנזרק אל תוך האטמוספירה. ואז התחוור לי פשר החלום. עלי להציל
את עצמי מההרס העצמי שאני מביא עלי, מההתאבנות וההתנוונות
שאוכלות את חיי. רק שאלה אחת נותרה תלויה באוויר, מדוע לעלוב
שכמותי, לאדם בודד וסוטה שכמותי, יש שעון מעורר?
אין לי שעון מעורר - יש לי שעון רדיו, הוא הפעיל את עצמו בשבע
וחמש דקות בבוקר, קולה החביב של שדרנית חמודה העיר אותי לרקע
שיר פופ ישן ומוכר. אור חיוור וענוג בקע מהחלון. מלבד מעט זיעה
על מצחי לא נותר שריד לחלום הרע שחלמתי. חזרתי להיות אני, גבר
צעיר, גבר מצליח, בריא ויפה. החלום הנורא עתיד להתפוגג
מזיכרוני אל תוך היום הנפלא המחכה לי.