בחורה אחת, אפילו כוסית לאללה, לא שווה את הסבל הזה.
"איזה עונה את הכי אוהבת?" שאלתי אותה. זה לא עניין אותי,
בדיוק כמו שלא עניין אותי מה הצבע האהוב עליה וכמה אחיינים יש
לה מצד האימא. אבל היא רוצה לדבר על הדברים האלה. כל הבחורות
רוצות. ובשביל אחת כמוה. הייתי מוכן. אני מוכן לעשות הכל בשביל
אחת כזאת.
"קיץ." היא אמרה. הלבנים שלה היו מוטלים מעל לשמיכה שכיסתה
אותנו, למרות שהיא תמיד הייתה מתלבשת פיצוץ, היה לה טעם נורא
בתחתונים ובחזיות. היינו אז בסיגריה שאחרי וזה היה הזמן הקלאסי
לדבר על דברים כאלה. וזה גם נתן לי זמן לנוח עד לאקט הבא.
"באמת? קיץ?" יופי. מה יצא לי מזה? אני יודע שעכשיו היא שייכת
לרבע מהאנשים בעולם שאוהבים את הקיץ. והעסק רק התחיל, כי לכל
דבר יש סיבה. "למה?"
"ככה."
יופי. אם רק היה אפשר להסתפק בתשובה הזאת. זה משחק כזה. עכשיו
אני צריך לשאול אותה שוב פעם. "לא, נו, באמת, למה דווקא קיץ?"
שאלה טיפשית. זה לא שיש מליון אפשריות אחרות. היא בטח סתם לא
אוהבת גשם.
"אני פשוט שונאת גשם."
טוב שעליתי על זה עכשיו, הבחור בטלוויזיה אמר שהיורה מגיע
מחרתיים בערב, בשביל בחורות שאוהבות גשם, צריך לעשות מהיורה
עניין גדול. משהו רומנטי כזה. אבל אם היא שונאת גשם אז רק
הרווחתי. על בחורה כמוה צריך לשמור טוב. זה אומר שלא צריך יותר
לטייל בגשם, לרקוד בגשם, להיכנס למים בגשם, להתנשק בגשם, ואנא
אערף מה המוח הזדוני שלהם יכול להמציא. פעם מישהי הציעה לי
לבוא אתה 'לקפוץ בין השלוליות'.
"הלוואי ואף פעם לא היה יורד גשם יותר - אף פעם!"
בדרך כלל הייתי מחייך חיוך טיפשי וסוגר את העניין - אממא מה -
זה יומולדת שלה. ואני עוד לא קניתי לה מתנה. והיא מחכה שאני
אוציא את המתנה שלה מהתיק, אבל איך אני אקנה לה מתנה? זאת הפעם
הראשונה שהיא אומרת שהיא רוצה משהו.
"זה באמת מה שאת רוצה?" שאלתי.
"אהא".
"טוב, אז יאללה, יש לי קצת קשרים... אני אראה מה אני יכול
לעשות."
"באמת? וואו, תודה מתוק... זה היומולדת הכי כייפי שהיה לי. ופה
הסתיימה המנוחה שלי, היא רצתה עוד.

הקטע הוא שבאמת יש לי קשרים, דניאל, שהיה איתי ביחידה, עובד
היום במכון המטאורולוגי. והוא עוד חייב לי מהפעם שהצלתי את
החיים שלו.
"השתגעת?" הוא אומר לי " להפסיק את הגשם?"
"כן." אמרתי. "ביג דיל, אז תפסיקו את הגשם. אתה יודע מה - לא
לתמיד, שנה שנתיים וזהו. זה מספיק. תמציאו משהו אחר בינתיים.
תחליף. תעשו שיגיעו עב"מים מהשמיים ולאף אחד לא יהיה אכפת."
"שששש..." הוא השתיק אותי. "אמרתי לך שהעסק עם העב"מים זה
חסוי, מה אתה רוצה שיפטרו אותי? בכל מקרה, אני לא יכול. אולי
שבוע שבועיים. אבל גם כן רק אחרי מחר למה הבטחנו כבר בתחזית
שירד מבול."
שילך לעזאזל דניאל. הייתי צריך להשאיר אותו בקסבה פצוע לבד
כשהייתה לי ההזדמנות. עכשיו לא רק שהוא במכון המטאורולוגי, הוא
גם ראש המכון לחקירת עב"מים. כמו אקס פיילס כזה. ולמאנייקים
האלה יש יותר תקציב מלמשרד החינוך.
אבל מה, סתם למדתי כימיה שלוש שנים בתיכון? ישבתי וחשבתי
והמצאתי משהו שיפתור את הבעיה.
קוראים לזה כספיף היוד. יעני כמו יודיד הכסף רק הפוך. אבל זה
רק מה שכתוב על הבקבוק, בפנים זה סתם מיץ פטל. שלוש שנים כימיה
בתיכון ואני עדיין לא יודע להכניס סוכר לתה. אבל זה לא חשוב.
על התווית של הבקבוק רשמתי שקוראים לזה כספיף היוד וזה העיקר.
שמעתי שזה נקרא לוחמה פסיכולוגית.
השאלתי מאח של אבא שלי את הכדור הפורח שלו. זה כדור פורח בצבע
לבן עם פרסומת למים מינרלים "המים הטהורים באמת של מעיינות
נווה ים" וציור של בקבוק. מחקתי את הכיתוב בסיד והשארתי רק את
האותיות מ' ו' ת' ל' ע' נ' נ' י' ם'. על הבקבוק המצוייר רשמתי
"כספיף היוד". שידעו מה עומד מולם. הייתי מאוד מרוצה מעצמי על
היצירתיות. את המיץ פטל שמתי בשפריצרים  של העציצים שלי. קצת
לפני שמונה וחצי בערב השמיים היו מלאים עננים. ראיתי ילדים
קטנים הולכים ברחוב עם מטריות ורודות. שני הערוצים אמרו
שאוטוטו יורד גשם.
"כן," אמרתי, "...זה מה שאתם חושבים..."
המראתי מהחצר האחורית של הבניין מגורים שלי עם הכדור פורח...
ראיתי את הילדים הקטנים עם המטריות הורודות בורחים בצעקות
"עב"ם! עב"ם!"
העננים ריחפו מולי, אפורים וטעונים. היה להם פרצוף מאיים,
לעננים. הם דמו לספינות מלחמה גדולות. פתאום אחד מהם פרק זרם
חשמלי. ברק ואז רעם. הברק חלף ליד הבלון, כמעט פגע. "זהו זה!"
הכרזתי. זה הסוף שלכם. שלפתי את השפרצירים "פסס... פסס..." הם
לחשו ושיחררו את מיץ הפטל לאוויר. העננים נרתעו לאחור.
ראיתי את הפרצופים שלהם, כבר לא כל כך מאיימים. הם נאנקו, מתים
לשחרר את הגשם, לא יכולים יותר. אבל מה, פוחדים... שמעתי אותם
אומרים אחד לשני "לך תדע מה הכספיף הזה יכול לעשות לך." הגבהתי
את הכדור והתחלתי לשחרר צרורות. מכל עבר העננים היו מוקפים
במיץ אדמדם.
ככה הם עמדו כמה דקות, בסוף נמאס להם והם חזרו לאירופה. ידעתי
שהם לא יעזו להגיע הנה יותר.
שחררתי את האוויר ונחתי על גג של בית מגורים. לא רחוק מהבית
שלי. השמש יצאה והיום הסתווי האפור הפך להיות קיצי ונעים.

חשבתי שלחברה מהמכון המטאורולוגי ייקח הרבה זמן להבין שמשהו לא
בסדר. בסך הכל יש חורף שלושה חודשים, אבל טעיתי. הם היו יותר
חכמים ממה שחשבתי.
לקח להם מעט מאוד זמן לעלות עלי. הילדים הקטנים סיפרו להורים
שלהם על העב"ם שהם כביכול ראו, שסיפרו את למשטרה, שסיפרה את זה
למכון לחקר עב"מים. דניאל היה עדיין עסוק בלהבין איך לא ירד לו
המבול שהוא הבטיח. הוא קישר בין הדברים מהר מאוד.
שבוע אחר כך הם כבר היו אצלי בדלת. אבל אני הייתי מוכן.
הפילגש של אבא שלי קנתה לי לבר-מיצוה רובה ציד קצוץ קנה אמיתי,
ואני דאגתי להצטייד בתחמושת במעוד מועד. היו לי גם שלושה
רימוני עשן אדומים, מהתקופה שהייתי אוהד של הפועל תל-אביב.
כששמעתי את הצפצוף של האינטרקום לא עניתי ורק הצצתי  מהחלון
למטה. היו שם ארבע סוכנים של המכון המטאורולוגי. כולם לבושים
בחליפות שחורות ולכולם היו משקפי שמש. הטרנזיט שלהם חנתה בתחנת
אוטובוס מעבר לכביש. הבטתי בדמותי במראה, הייתי לבוש בתחתוני
בוקסר אדומים וגרביים אפורים. את התחתונים אני קיבלתי ממנה
ליום הולדת שלי. למה לעזאזל לא יכולתי לקנות גם לה הלבשה
תחתונה?
לבשתי במהירות מכנסי דגמ"ח, חולצת טריקו לבנה ואת וסט הצלמים
שהשאלתי פעם מאבא שלי. זה היה מעיל קצר אפור ללא שרוולים ועם
הרבה כיסים. הכיסים היו מלאים בתחמושת וברימוני עשן. אספתי את
השיער הארוך שלי בגומייה ושלפתי את הנשק מתחת למיטה. הבטתי שוב
בדמותי במראה. "רק תבואו, בני זונות." מלמלתי.
הבטתי שוב דרך החלון. עכשיו היה שם רק אחד מהם, שמעתי את
המעלית בדרך אלי, שם בודאי נמצאו שלושת החברים שלו , יצאתי אל
חדר המדרגות וכיביתי את השאלטר. האור נכבה וגם המעלית הפסיקה
לפעול. שמעתי צעקות מתוך פיר המעלית, הם התחילו לנסות לפרוץ את
הדלת שלה מבפנים. בינתיים אני שעטתי במדרגות זרקתי רימון עשן
ויריתי מספר יריות בכדי להוריד ראשים בקומת הקרקע. השכנים שלי
שמעו את היריות והתחילו לצאת בפאניקה. המנייקים  כנראה ירו
בבריח של המעלית כי הם כבר היו מעלי, רודפים אותי במדרגות
ומפלסים דרך בחושך בין השכנים. בקלות רבה מדי מצאתי את עצמי
מחוץ לבניין ומעבר לכביש. פתחתי את הדלת של הטרנזיט שלהם
ומצאתי שמה נהג מנומנם "קדימה! עוף החוצה!" צעקתי עליו ונופפתי
בקנה הקצוץ שלי. נכנסתי פנימה וסחטתי את הדוושה. זרקתי מאחורי
עוד רימון עשן כדי לעכב אותם. הם ירו כמה יריות לעברי אבל כבר
איבדו את הטווח. הייתי בטוח שזה נגמר. עוד כמה דקות אני מגיע
לכביש הראשי, אני אסע לאח שלי בבאר שבע, ואחזור כשישובו
הגשמים, או כשלאף אחד כבר לא יהיה אכפת.
זה הגיע בהפתעה גמורה. הבטתי במראה וראיתי שדניאל יושב במושב
מאחורי לבוש בחליפה אפורה ועניבה כחולה. הבן-זונה בא אתם ונתן
להם לעשות את העבודה בשבילו. הוא הצמיד לי קנה קר ללחי, בדיוק
לפני שהגעתי למחלף. "אתה לא תירה בי!" שלחתי לעברו "אני הצלתי
את החיים שלך, לעזאזל!"
"תנסה אותי..." הוא השיב, ומשך את הנצרה לאחור באגודלו.
עצרתי בצד והוא כבל אותי באזיקים להגה. "מגיע לך שאני ארה בך
עכשיו," הוא אמר, "אבל אני לא שכחתי איך רצת בין הערבושים
בהתפרעות בקסבה, אז אני אשאיר אותך בחיים. בינתיים."
עכשיו אני יושב בכלא. שיטת הענישה היא פשוטה לגמרי, אני יושב
עד שירד גשם. אבל בינתיים, כדי להזכיר לי על מה אני יושב, יש
לי כל יום שעתיים של עינוי סיני. אני יושב על כיסא והם מטפטפים
לי טיפות על הקרחת, שהם דאגו לסדר לי במקום השיער הנפלא שהיה
לי. הן זולגות בקצב קבוע טיפה אחרי טיפה. זה יותר גרוע מצליל
של שיחה ממתינה, וכדי לעצבן אותי דניאל כל הזמן מספר לי איך
הוא מזיין את החברה שלי כשאני בכלא.
ככה הא? נראה אותו מביא לך כזאת מתנת יומולדת, הא שרמוטה?