הצפרדע    

ספלש!!! לשונה הארוכה של הצפרדע השתרבבה בקול נטף רירני לעברו
של הזבוב השחור אדום העיניים.
הזבוב האומלל היה פשוט איטי מדי, ובשבריר השניה שנותר לו לחיות
הצליח רק לנופף פעם אחת אחרונה בכנפיים הדבוקות בריר הצמיגי
לפני שהסיעה אותו הלשון אל צידה הלא נכון של הצפרדע.
הצפרדע לא חשבה על דבר, לא היו לה מחשבות, אולם אי שם במוחה
הזעום שכן משהו שניתן, באומדן של חסד, לכנות אותו רגש. ואת
הרגש הזה, אם ככה התעקשנו לכנות אותו, נוכל לכנות גם בשם מסוים
יותר- רעב
הצפרדע היתה רעבה, הזבוב הזה לא הקטין במאום את התאבון שלה.
רגשותיה של צפרדע לא נוטים לדיקנות מעודנת, או שהיא רעבה, או
שלא.
הצפרדע קפצה קדימה.
שני ניתורים הביאו אותה לקרבתו של יתוש, והלשון הזריזה הביאה
אותו אל קירבה.
מבט חטוף גילה שהיא נמצאת לצידה של שלולית.
משהו, שאחדים יקראו לו מחשבה, אך נכון יותר לכנותו אינסטינקט,
אמר לה שהיא נמצאת במקום טוב לציד. לכן היא נשארה שם, מוגנת
במחסה של שיח, והחלה לצלוף בלשונה ביתושים העוברים ושבים. אי
אפשר להגיד שזה היה גרוע, היא לכדה כמה יתושים, אף כי אחדים,
ברי המזל שבהם , הצליחו לחמוק מאימת לשונה הקטלנית.
אבל הרעב, הרעב נשאר בעינו, צפרדע צריכה לאכול כמות עצומה של
יתושים כדי להיות שבעה, ומה שהיה שם... זה פשוט לא היה מספיק.
יצור קטן יצא מתוך השלולית. בשביל צפרדע, כל דבר שיכול להכנס
לפה הוא אוכל. קפיצה אחת הספיקה כדי להביא אותה אליו, זו היתה
מנה של ממש, רכה ופריכה, ורגלה של הצפרדע הקטנה פרפרה פעם אחת
מתוך הפה הרעבתני.
הצפרדע היתה עכשיו בשטח חשוף, בלי מחסה, היא פשוט היתה איטית
מדי כדי לחזור אליו, השועל היה מהיר יותר. שיניו חתכו בבשרה
הרך ועצמותיה הפריכות נשברו בקול פצפוץ, בזמן שרגלה בעטה
בפרפור חלוש אחרון.    

הרצה

כל מי שרץ פעם למרחק גדול באמת, מכיר בודאי את המצב הזה,
ההרגשה הזאת. בשלב כלשהו פעולת  הריצה יוצאת מאחריותו של המוח
ועוברת לאחריותו של הגוף. היא נהיית טבעית כמו נשימה, והמוח
יכול  להתפנות מעיסוק בקשייו של הגוף, ולעבור להרהורים על מזג
האויר, או על אלקטרודינמיקה קוונטית, או משהו.
וזאת בדיוק היתה ההרגשה האהובה על נטלי, כי היא ידעה, כמו כל
רץ אמיתי, שזה בדיוק העניין בריצה.
נטלי היתה רצה טובה באמת, מסוג האנשים שיודעים שריצה היא לא רק
עניין גופני. עד עכשיו היא היתה רק חובבת, חובבת טובה, חובבת
מהסוג שרץ עשר קילומטר כל יומיים, אבל חובבת.
עכשיו לא, המרוץ הזה רציני, למקצועניות, כבר שלושה חודשים היא
מתכוננת ובסופם של חמש עשרה קילומטר היא תוכיח לכולם שמקומה
בין הטובים באמת.
לקח לה שלושה קילומטרים לקבע את הקצב ולהיכנס לאותה הרגשה
מוכרת. היא היתה בערך בסוף החבורה המובילה, פחות או יותר במקום
שבע עשרה אבל במרחק זעום מהמקום הראשון, כשמשהו אמר לה שהיא
יכולה להפסיק לחשוב על קו הסיום ולהתחיל לחשוב על הכלב שלה.
ממנו עברה להיזכר בבדיחה שחברתה סיפרה לה אתמול, ומשם המשיכה
לרחף בנתיב המחשבה הקליל כרוח. הנשימות האחידות שנשמה פעלו כמו
סוג של מדיטציה, וברגיעה ששרתה עליה נעלם המרחק כלא היה תחת
נעליה. כאילו מבלי משים היא נצמדה יותר ויותר לראשונה, בעוד
שהקבוצה המובילה התמעטה יותר ויותר, מותירה מאחריה שובל של
מתחרות שפשוט לא הצליחו לעמוד בקצב.
אחרי שני שלישים מהדרך כל גופה של נטלי כבר כאב, הרגליים,
הסרעפת והגרון שלחו למוח אותות מצוקה של ממש, אבל נטלי התעלמה
מהם. היא רצתה לנצח, לא להאט, כמה מחשבות על קוו הסיום חלפו
במוחה, והיא הדחיקה אותן בעזרת מחשבות על אחיה הקטן. החבורה
הקדמית הצטמצמה כבר לחמש רצות, אך נטלי  לא הביטה סביבה כדי
לספור אותן, לפניה ראתה רק יריבה אחת שאסור לה לתת לה להתרחק,
ורק כאבו של גופה שלה היה לה למכשול בדרך לשם.
בשלב מסוים של כל מאמץ ממושך מגיע האדם לסף של סבל, שהוא מאמין
כי אינו יכול לשאת יותר ממנו. הגבול הזה אינו גופני אלא
פסיכולוגי, כי האדם תמיד יוכל לסבול יותר. למזלו, חונן האדם
ביכולת נפלאה שעוזרת לו להתמודד עם הכאב, היכולת להתרגל. הדרך
היחידה להלחם בסבל היא פשוט להתעלם ממנו ולעבור את הסף באדישות
כהה, עדיף בעודך חושב על הכותרת של עיתון אתמול. כעבור זמן מה
יבין הגוף שהוא מסוגל לכאוב יותר, יעדכן את סף הסבל שלו לרמה
גבוהה יותר, והכאב יהפוך להיות עמום, כמו מוזיקת רקע.
עד הגבול הבא.
וזה בדיוק מה שעשתה נטלי באותו זמן, סף אחר סף התנפץ על פני
רצונה העיקש לנצח, והיא הדפה אותם בעזרת מחשבות על פרחים, ועל
ילדים שרים, ועל חוף הים ביום בהיר של תחילת הקיץ. שלושה
קילומטר מהסיום נכשלה מתמודדת אחרת במאבק מול הסף שלה, היא
האטה את הקצב ונעלמה מאחור. נטלי לא הבחינה בכך.
ואז, לקראת סופה של תהיה ממושכת בקשר לתבנית הצבעים שעל זנב
הסנונית, היא ראתה אותו- קוו הסיום.
נעלמו המחשבות, נעלם הסבל, הלב המתרגש פעם מהר יותר ויותר
והזרים לשרירים כמות גדולה יותר ויותר של דם. נטלי הרגישה שהיא
מתמלאת בכוח. היא רצה מהר יותר ומהר יותר והמוח שלה היה מודע
מאוד לכל צעד שעשתה בזמן שכל טיפה של יכולת בגופה הושקעה אך
ורק במטרה להאיץ לעבר הסיום.
 
נטלי האטה אחרי סוף הריצה וחיוך היה נסוך על פניה, היא הגיעה
שניה.  

פותר הבעיות

היו שם שתי בעיות בהנדסת המישור, אחת בקומבינטוריקה, פולינום
אחד מסובך באמת, סדרה אחת עם 2001 איברים, ועוד שאלה אחת סתם
קלה.
מארק סקר את הטופס במבטו, הוא הנהן למראה השאלות בתורות
הצרופים והמישור, הביט בבוז בפולינום ובבעיה הקלה, וחייך למראה
הצפוי של המספר 2001 בשאלת הסדרה.
מארק פתח בשאלה הפשוטה, וכתב מיד את פתרונה כמי שכפאו שד,
כעבור חמש דקות חסרות אתגר מחשבתי והנאה היתה הבעיה פתורה
בשלמות במחברת התשובות.                        
הוא עבר לפתרון הפולינום. העבודה עליו היתה טכנית בעיקרה,
משוללת את העונג המיוחד שמסב לך ניצוץ הגאונות שבפתרון בעיה
מתמטית טובה, אך היה בה את אותה הנאה וסיפוק שיש בעשיית עבודה
טובה באמת,
סיפוק כמו של נגר שבונה ארון ועושה היטב את מלאכתו.
המתמטיקה הייתה נשמת אפו של מארק, שום דבר שעשה לא גרם לו עונג
כה רב כמו ההברקה שבהבנתה של בעיה מתמטית, והוא בילה את זמנו
בנסיון לטעום עוד קצת מההנאה הזאת. הכשרון הזה התגלה בו עוד
בכיתה ב' בבית הספר היסודי, כשסיים תוך יום אחד את כל התרגילים
בחוברת החשבון החצי שנתית.
כעבור חודש כבר ויתרו המורים על הניסיון לספק לו שאלות מתקדמות
יותר כדי לשמור אותו עסוק, אך הוא לא ויתר להם. תוך חצי שנה הם
הגיעו למסקנה שמקומו בשעורי המתמטיקה של כיתה ז' אבל הוא רק
צחק כשהחוברות התמלאו מספרים בכתב ידו הילדותי. בסוף השנה אמרו
המורים להורים שייטב אם ימצאו לבן שלהם מסגרת שמתאימה לו.
והם מצאו, בי"ס מיוחד לילדים עם אותו הדבר בדיוק, זה היה קצת
רחוק ויקר, אבל ההורים עשו הכל כדי לשמח את הילד שלהם.
מארק גמר לכתוב את תשובת הפולינום ועכשיו ניגש באמת לעבודה.
הוא פנה לבעית הנדסת המישור הראשונה, הוא כבר קרא אותה קודם,
וחשב עליה עוד קצת בזמן שכתב את תשובת הפולינום, ועכשיו היה
בטוח שהוא קרוב לפתרון. תוך כמה דקות שרטט אותה בדקדקנות על דף
הטיוטה, ועוד שתי דקות של מחשבה טהורה, מהנה יותר ממה שזכה לו
כבר הרבה זמן, הספיקו כדי להפוך אותה לפתורה. הוא כתב אותה,
ועבר לסדרה. היא היתה פשוטה יחסית אבל כיפית, והצטרפה לחברותיה
על הדף.
בגיל עשר בערך הפנה אותו בית הספר למחוננים לתחרויות האלו, הם
היו בעיניו מאגר בלתי מוגבל של בעיות, כמו סיבוב חופשי בחנות
גלידה בשביל ילד אחר. הוא חשב שהוא פשוט נועד לתחרויות האלו,
והשיב במבט גאה על בהיותיהם של בני השבע עשרה והשמונה עשרה
שהוגיעו ללא תועלת את מוחם מול הבעיות.
מאז עברו כבר שלוש שנים והוא השתתף כבר בכל תחרות ארצית וזכה
כמעט בכל התארים. אם לא יפשל עכשיו, דבר שכבר ברור שלא יקרה,
יצטרף לתחרות של הנבחרת מול הונגריה. זה ממש חלום שמתגשם- יותר
בעיות לפתור ממה שהעין משגת.
הוא החליט לשמור את הקומבינטוריקה לסוף והתרכז בהנדסת המישור,
זאת הייתה שאלה קשה באמת, אבל הוא כבר נתקל בדברים כאלה בעבר,
ונותר לו די זמן כדי להתמודד עם כל בעיה שבעולם.
אחרי שפגש כמות מסוימת של בעיות הוא התחיל לחלק אותם לסוגים.
הוא כבר הכיר את הסיווג של המורה שלו בבית הספר למחוננים,
שסיווג אותן לפי רמת הקושי, אך לא הסכים איתו. הוא חילק את
התרגילים לפי רמת ההנאה שהוא מסוגל להפיק מהן, מהשאלות הפשוטות
שהיוו רק שעשוע קליל, ועד לשאלות היפות באמת, שאומנות פתרונן
זיכתה אותו בעונג העילאי והמוכר.
בינתיים חילקו קרואסונים של פילסברי ומיץ תפוזים, ומארק נזכר
כמה הוא רעב. הוא לקח קרואסון ובלע אותו בשתי נגיסות, שתה
בלגימה אחת חצי ליטר מיץ תפוזים, וחזר לעבודה. עכשיו נשארה לו
רק הקומבינטוריקה.
משום מה היתה תורת הצירופים חביבה עליו מכל חלקי המתמטיקה.
אולי זה היה בגלל שחוץ מהברקות לא היה  בה כמעט דבר, אולי בגלל
הפשטות המקסימה של הפתרונות, או העובדה שלא היו בה פתרונות
חצויים.
מי יודע?
בכל מקרה אהב קומבינטוריקה יותר מכל, ולכן עבד עליה בכמות
אדירה והיה חסר מתחרים בה. השאלה לא היתה קלה, אולם מול כוח
מחשבתו של מארק, שהגיע כעת לשיא ריכוזו, היו הקשיים נידפים
כעלה ברוח. כמה דקות מלאות הנאה מאוחר יותר הגיש מארק בסיפוק
את מחברת התשובות שלו ויצא מהאולם.
מארק הביט בשעון, נשארה עוד יותר משעה לחכות לאחרים. מארק ידע
מה לעשות בזמן הציפיה: הוא שלף  חוברת תרגילים מתחרויות אחרות,
והתחיל לפתור את הבעיות בזו אחר זו.
   
איש הטוסטים

יותר מכל אהב להבחין בין האנשים לפי הטוסטים שהכינו, הוא האמין
שהטוסט שאדם יוצר הוא כמו השתקפות של הנפש, ולכן בחן את כל
הטוסטים שראה וקבע על פי הם את התיחסותו לאנשים.
את מאיה פגש במסיבה לפני שבוע, הקשר ביניהם דלק בינתיים על אש
קטנה והוא פשוט לא הכיר אותה מספיק כדי לדעת עד כמה כדאי לו
להעמיק את הקשר.
זאת הסיבה שכאשר התעורר בדירתה והיא הציעה לו טוסט לארוחת
בוקר, ניצת זיק של התלהבות בעיניו,
אך הוא לא רצה להשמע מתלהב ורק הנהן כאילו מתוך שינה למחצה.
ברמה הנמוכה ביותר בעיניו עומדים אלה שבשבילם טוסט הוא סתם
אוכל שאפשר לחטוף במהירות. הטוסטים שלהם פשוטים להחריד: סתם
פרוסת גבינה צהובה מותכת בין שני פרוסות לחם קלויות, במקרה
הטוב הם מחליפים לעיתים את פרוסות הלחם בלחמניה, אבל בזה הם
מגיעים, כנראה, למיצוי יכולתם.
מעליהם בסולם נמצאים אלה שמנסים ליצור טוסט טוב, אבל אינם
מוכנים לטרוח כדי להשיג אותו. אצלם בדרך כלל מדובר באותה
תבנית, אולם בתוספת של תבלין או שניים שנבזקו בחופזה על פני
הגבינה.
אנשים אלו מהווים למעשה תת קבוצה של הקבוצה המגוונת ביותר בין
עושי הטוסטים, היא קבוצת האנשים המיומנים בהכנת טוסט. אנשים
אלו הגיעו, בדרך כלשהי, לשיטה שבה הם מייצרים את הטוסט המתאים
להם, לדעתם, והם דובקים בה פעם אחר פעם, ומנסים ליצור טוסט
דומה ככל האפשר לאידאל הטוסט שלהם.
עדיין ניתן לחלק את האנשים האלה לקבוצות לפי אופי הטוסט, וכך
אנחנו מגיעים למשל לפלצנים: אלו שמנסים להשביח את הטוסט שלהם
בעזרת שימוש בגבינות שונות ויקרות, לאלו שנדרשים להכנה מוקדמת:
כמו למשל כאלה שמכינים טוסט עם פטריות ובצל, וצריכים לטגן אותם
קודם.
ישנם גם אוהבי הפרנץ' טוסט, שטובלים את הטוסט שלהם בחלב וביצה
ומטגנים אותו במחבת עד שישחים,
ואוהבי הטוסט המתוק, שמחליפים את הגבינה צהובה המסורתית בחמאה
עם ריבה או דבש, ישנם גם השמנים, שלא בוחלים להוסיף לטוסט שלהם
מנה של חמאה או גבינה מותכת עם ארבעים אחוז שומן. אחרים בתכלית
הם אוהבי עשבי התיבול, שמכניסים טעם לטוסט שלהם בעזרת עלים
טריים של צמחי תבלין מכל סוג החל בריחן וכלה בטימין או בזעתר.
יש את הקיצוניים, שנותנים את הטון לטוסט שלהם בעזרת פריט מזון
אחד בעל טעם בולט, כמו אנשובי או זיתים, ולעומתם העדינים,
שבוחרים להעשיר את טעמה של הגבינה בעזרת כמות קטנה אך מסוגננת
של תבלינים אניני טעם.
מרשימים במיוחד הם הגודשים, שפשוט דוחסים לתוך הטוסט שלהם מכל
הבא ליד, והנוטפים, שיש אומרים שהם תת קבוצה של השמנים, שפשוט
מוסיפים כל כך הרבה גבינה לטוסט שלהם, עד שהיא נוזלת מכל
הצדדים.
כמובן שבסקירה כללית ומקוצרת זו החמצנו סוגים רבים ושונים של
טוסטים ויוצריהם בני הקבוצה השניה, וברור כי גם בין הסוגים
שמנינו תתכן קומבינציה של שני סוגים או יותר, אך יוצרי כל
הטוסטים האלה, למרות השוני הרב ביצירותיהם, היו למעשה באותה
רמה של הכנת טוסט, ולמרבה הצער רמה שקשה להתקדם ממנה.
הוא גמר אומר בליבו שאם כזה יהיה הטוסט שתכין לו מאיה, יאלץ
לחשוב על דרך לסיים את הקשר עימה.
ברמה גבוהה יותר היתה הקבוצה של חסרי הכשרון, אלה הם אנשים
שלמרות שלא חוננו ביכולת להפריח חיים בטוסט שלהם, לא אמרו נואש
ונאבקו פעם אחר פעם, בעזרת ניסוי וטעיה, כדי להצליח וליצור
טוסט טוב יותר ויותר. הוא ריחם על חסרי הכשרון בגלל היסורים
העצומים שהיו מנת חלקם, אך גם העריץ  אותם על נחישותם העיקשת
והבלתי מתפשרת ועל אומץ ליבם. בסופו של דבר, ידע, שייך העולם
לחסרי הכשרון.
הרחק מעל לכל אלו ניצבו אמני הטוסטים האמיתיים, בשבילם היה
הטוסט רק במה להציג בה את כישורי הבישול הנדירים שלהם, ואת
הבנתם העמוקה בשילובי הטעמים המורכבים. בשביל אלה, כל טוסט היה
פיסגה חדשה בדרך להכרה מושלמת יותר של אומנות הבישול המרהיבה.
והם יצרו את אותם הטוסטים בגלל שרעבו לזכות באותו ידע, לא בגלל
שלא היה להם מה לאכול. הם יצקו לתוך הטוסטים את כל מה שהיה
בהם, את הלשד ממעינותיהם העמוקים ביותר. גם הפשוט בטוסטים שיצא
מתחת ידיהם של אלה מצא את מקומו כטוסט טוב באמת, רבים מהם היו
יצירות מופת של ממש ואף טוסט לא דמה למשנהו.  
הוא היה גאה לומר שמקומו בין אלו.
הוא האמין בכל ליבו שישנו במקום כלשהו רב האמן  של הכנת
הטוסטים, מישהו שזכה להבנה האמיתית הדרושה כדי לשכלל את
האומנות צעד אחד קדימה, וליצור יצירות מופת שלא נראו כמותן,
וקיווה, שיום אחד יגיע לרמה הזאת בעצמו.
מאיה חזרה, בידה נשאה צלחת ועליה שני טוסטים, שלא דמו אחד
למשנהו, הוא לקח אחד מהם ונגס נגיסה.  היא היתה האחת וכל עניין
הטוסטים נראה לו כמלכודת מכוונת, והתחושה המוכרת כל כך דרשה
ממנו להכין עוד טוסט אחד בעצמו.