כמה פעמים צריך אדם לשאול,
על אופי המהות מבלי לשלול.
לנסות להאמין ב"הוא" הגדול,
להתפלל להתמסר,לאלוהים הכל יכול.

כמה כאב צריך אדם לחוות,
עד שהוא מבין שזה לא בשבילו עוד.
להרגיש את הדמעות שוטפות את הגרון,
להאמין שזה הסוף ואין עוד פתרון.
הפחד הנשלט ששם את המעצור,
לאבד את השפיות, ליפול לתוך הבור.

כמה אנשים מרגישים כמו האיש,
שניסה וניסה מבלי להכחיש,
שהודה בבעיה, התאמץ, חי את חייו,
אך דרך החיים מנעה זאת מפניו.

לפעמים אתה מבין שאין מה להבין,
אתה חי, זורם, ממחלתך אתה מחלים,
משברים קטנים, נראים לך כמו אסון,
אתה מטפס ומטפס אבל מאבד את הכשרון.

מנסה להאמין במשהו אחר,
אתה רוצה תמיכה, אבל בסוף מצטער,
הקטעים האלו לפעמים די מסריחים,
הם אומרים לך, שטויות, אלה החיים.
לא תמיד צריך להבין, להבין את המהות,
אולי באיזשהו שלב, הוא רצה למות.

תמיד יש בחירה ולא משנה מה,
תמיד אתה יכול לקחת הכל בחזרה,
לפתוח דף חדש, לזרוק הכל,
בעצם אתה האלוהים, אתה הכל יכול.

אין דבר אליו לא תוכל לשאוף,
שום דבר לא עוצר אותך, רק הסוף.
סיפרו לי פעם קטע מצחיק על תקופה של כמה שנים,
סיפור עוצמה, משהו מעורר, כולה החיים.