צריפים ישנים עטפו אותנו אהבה,
נתנו לנו מחסה מפני צינת הלא ידוע.
גחלים לוחשות הציתו בליבנו להבה
ועד כמה שאנסה לא אסתיר הגעגוע

כבשן שפתייך עוד לוהט בתוכי,
מזכיר לי עד כמה נעים הוא מגעך.
מבט עינייך המזוגג ממוסגר בתוך מוחי
כציור קרניי חמה על פלקט אהבתך

מילים שנאמרו ייחרטו כתו על אבן
לרגליו של עץ חיים המצמיח שורשיו.
זיכרונות שיערמו כאלומות הקש בתבן
יימלאו שממת החדר כמו קוראים לי: "בוא עכשיו"

אלטף את השתיקה הנוטעת בי מרגוע
להזין בה את הנפש הדולה שרידיי עבר.
אפרד בנשיקה לשפתייך, בלי לנגוע
ואנצור את ליל אמש בליבי, כי כבר נגמר..