לא קל לשוט על אניה לצד מכשפה. רוי גילה זאת כבר מתחילת
ההפלגה, שהיתה אמורה לארוך שבוע. האשה שאיתה הפליג היתה רחוקה
מלהיות האשה האלגנטית, הכנועה והמנומסת שעלתה לצדו על כבש
האניה בנמל. להפך, ככל שהשיט נמשך והימים נקפו מטה בשעון החול,
כאילו נמשכו בלא הרף לכוון קרקעית הים, כך הבין רוי שהוא הטרף
במשחק הזה, זבוב קטן הלכוד תחת זכוכית-המגדלת של האשה הנוראית
ההיא.
היתה יושבת שעות על הסיפון בכסא נוח, כוס משקה גבוהה ודקה בידה
החיוורת, לבושה בשמלה שחורה ללא רבב, ומסתכלת עליו, בוחנת
אותו, לא מתיקה עיניה ממנו, והוא מנסה להראות מכובד, לשמור על
האישיות שלו שלמה מפני העיניים הבוחנות, ממוקדות, אישונים
מכווצים ופה זעיר סגור, כאילו אם ייפתח יצא משם סוד נורא,
שיהפוך את האשה הזו למה שהיא היתה אמורה להיות, שבויה בידיו של
רוי, אשה מרושעת שאותה התחיב להביא למשפט בפני מלכו.
אך לא אדם כמו רוי, שכבר הביט בעיניהן של מפלצות ולא מיצמץ, לא
אדם כמוהו יסוג אחור מפני מבטה של אשה, גם אם היא מכשפה. אני
חייב להעביר איתה את ההפלגה הזו, חשב, ואסור לי להפוך לשבוי
שלה במקום להפך.
לילה אחד חסר ירח, לפני שפרשו לישון בתאיהם הקטנים והדחוסים
שבבטן האניה מתחת לסיפון, סגר את הדלת מאחורי שניהם והכריח
אותה, במבט נוקב ועמידה עיקשת, לספר לו את סיפור חייה. הוא
קיבל הרבה יותר מאשר ביקש, כאשר סיפרה לו את אחד המוזרים
שבסיפורים: כיצד יצרה אשה מרשעת, קנאית, בהשראתה ובעזרתה של
אלת החושך והכישוף, הקאטה המסתורית, שבאותם ימים עוד היו
מקריבים לה שה שחור בצומת דרכים חשוך, בהשפעתה יצרה האשה פסל
של אשה מושלמת, אשה מלאכותית שקסם-הפיתוי שלה פעל אפילו על
קורנוקופיוס, בנה של דמטר אלת האדמה, שנעשה שבוי בקסמיה
העל-טבעיים והפך לבן-תמותה. לבסוף מת הבן המסכן מזקנה, והאשה
המלאכותית נותרה לבדה. פנתה האשה להקאטה עצמה, שהעניקה אותה
במתנה לאשה הזקנה המרושעת, שהפכה גם היא זה מכבר למאכל לרימה
ולתולעי-האדס, וביקשה ממנה, תבעה אפשר לומר, שתעניק לה מכוחה
ומהידע שלה מתנה, בתמורה למתנה שהעניקה למשרתת הזקנה שבנתה
אותה. מצויידת במתנותיה של הקאטה עשתה המכשפה המלאכותית חיל,
ומכיוון שהיתה עשויה כולה קסם וכישוף, עורה צמחי-דודאים ועיניה
פניני-זכוכית, נותרה המכשפה בצעירותה המהפנטת, עד שמצא אותה
מלך הצפון הרחוק, גיבור אמיץ ונאמן, שששבה את לבה הדומם ומילא
אותו באהבה. ורק תנאי אחד התנתה הקאטה אלת החושך והירח
המסתיר-פניו, והוא בטבעת הכסף, המקיפה את צורתו של הירח השחור,
אותה טבעת שמצויה כרגע בכיסו של רוי, ושבכוחה הוא אוחז את
המכשפה תחת רצונו, גם אם מחשבותיו מתערבלות כמרק הניגר מסיר
מבוקע בכל פעם בו נותנת בו המלכה את עיניה.
למחרת, לראשונה מאז עזבו את החוף, סערו הרוחות, ועננים כבדים
אצו בשמיים כאילו יד ענק נסתרת רודפת אותם והודפת אותם אל עבר
תרני האניה, והים גאה, גורם לספינה לחרוק ולהאנח כאילו מצער על
הכאבים בהם היא נאלצה לשאת בכל שנות ההפלגה הארוכות שלה.
הלילה, חסר-ירח כמו קודמו, טבל בקטיפה שחורה המונחת על ראש
קרבן-רצח, הסתיר למלחים את הגלים הגבוהים את הסלעים החדים
עליהם עלתה האניה, מתרסקת למאות פיסות גדולות, אותם תפסה הרוח
המתגברת וקרעה זו מזו בכוח ענק, וידיהם החלושות של המלחים לא
עמדו בהן כדי לעצור את התפרקות האניה. השתררה מהומה,
אנדרלומוסיה נוראה של מלחים ונוסעים הקופצים לכל עבר תחת מסך
עמום של גשם וערפל כהה, גלים מכים בסלעים אליהם נצמדו שרידי
האניה, וכל מי שהיה יכול רץ על הסלעים אל עבר החוף כדי להציל
את עצמו, אבוד בעלטה ומנותק משאר נוסעי האניה הנטרפת וצוותה.
באפלה, במהומה חסרת-הסדר, תפס רוי את המכשפה חזק בידה. הוא לא
ייתן לה לנצל את התפרקות האניה כדי להימלט. יחד הם נסו אל האי
על גבי חתיכות העץ שפעם היו מכסי הכוות ומעקה-הסיפון. הם נסו
אל המבנה הגבוה, המוארך, כנראה מגדלור מסוג כלשהו, שניבט
במרחק, על פסגה במרכזו של האי.
ואז הבין רוי, תחת הגשם הצורב והערפל החונק, מדוע שאר הנוסעים
והמלחים לא הגיחו מהחושך, לא רצו איתם אל ההצלה. הוא ראה
דמויות עולות מן המים, הנוראות בדמויות שהדמיון האנושי מסוגל
להעלות על הדעת, לפני שיאבד בשלווה המבורכת של הטירוף, דמויות
מגוחכות בנלעגותן של מפלצות דמויות-אנוש, רחבות-גו, כפופות
וידיהן מושטות קדימה, מהדסות או הולכות או מקפצות אל עבר
קרבנותיהן, מושכים אותם אליהן ומדבירות אותם בטופרים חדים
ובשיניים חזקות. ועתה, סגרו עליו הדמויות האיומות האלו, בעודו
מנסה להתקרב למגדלור. עיניהן של המפלצות, גדולות, מימיות, נתלו
עליו ועל המכשפה האחוזה בידיו בציפיה, גופן מבהיק בטיפות מים,
וגוון עולה ויורד בקול נשימה כבדה.
הן רדפו אחריהם גם בתוך המגדלור הנטוש, מבעד לדלת המתפוררת
במעלה המדרגות המתעקלות והתלולות, קול רגליהן המימיות,
שקרום-שחיה כמו של ברווז גרוטסקי גרם להן לרשרש בקול רם יותר
ממה שהיו אמורות, קולות המפלצות המימיות העולות במדרגות הדהד
לאורך עמוד המגדלור, ורוי ידע שהוא לכוד, שמפלצות הים בקרוב
יקחו אותו אל המלכה שלהן, שעיניה, מתות מזה עידנים, נשקפות
מבעד לבריכות חסרות-הפשר של עיני המפלצות המתקרבות אליו.
"תעצרי אותם!", דיבר אליה רוי, בטחון מוזר מרצד בקולו ומייצב
אותו כחרב מול המפלצות, "קבלי את המתנה שלי", המפלצות עצרו,
ממתינות, ורוי פסע קדימה, כמו צייד אמיץ האוחז בלפיד מול עדת
זאבים מורעבת, בטבעת הכסופה שבכיסו. "קבלי את המתנה של הקאטה,
אלת הירח השחור", אמר בקול רם, שהדהד בחלל המגדלור מעל
לנשימותיהן המתועבות של המפלצות האל-אנושיות. אחת המפלצות
הושיטה יד איומה, מעותת ונפוחה בקרומי-שחיה וקפלי-רטיבות
עתיקים, ולקחה את הטבעת. שפתיה של המכשפה, שניתנה שוב במתנה
לאחר, התעקמו בעיוות אחרון, כמעט גיחוך, של כאב, אכזבה והשפלה,
בעוד המפלצות הנוראות מהדסות במורד המדרגות המעוקלות, מהלכות
בקצב, בטור, הטבעת אחוזה חזק בציפורני המפלצת המובילה, בעודן
לוקחות אותה אל ביתה החדש במעמקים, לשמש קישוט לארמונה של מלכת
המעמקים.
למחרת, הפציעה השמש מבעד לקרעי שאריות העננים, ורוי ירד מן
המגדלור הלח לאסוף כמה לוחות משרידי האניה, כדי לאלתר מהן
רפסודה ולשוב למלכו.