היום זה יום הולדתה התשע, אבל חוץ ממנה אף אחד לא ידע על זה.
היא ישבה באתר הבניה שכבר מזמן הפסיקו לבנות בו מול חתיכת עוגה
מעוכה ומלאת עובש עליה העמידה בדל של נר.
הנר היה כבוי והיא הביטה בו מדמיינת במוחה להבה קטנה בקצה
הפתיל.
היא שרה לעצמה בשקט שיר יום הולדת קצר וכיבתה את הלהבה
הדמיונית והביעה משאלה, אותה משאלה שהביעה כל לילה, שמחר יהיה
לה מה לאכול.
אחרי זה היא אכלה קצת מהעוגה אבל הטעם היה נוראי והיא ירקה
אותה הצידה ואכלה מהתפוח החצי אכול שלקחה אחרי שראתה נער זורק
אותו ברחוב.
שסיימה את התפוח נגעה קלות בבטן המצומקת שלה ושרגישה את הרעב
הצובט היטב.
היא נשכבה על מזרון ישן שמישהו זרק שהיה מכאיב וקרוע והתעטפה
בסדין דק, עצמה את עיניה והתקפלה אל תוך עצמה מנסה לחסום את
הקור הנורא שאחז בה ללא הצלחה מרובה, שעה ארוכה שכבה ככה מנסה
להירדם ולחשוב מחשבות טובות, היא נזכרה באמה והוציאה מתוך הכיס
הקטן של מכנסיה הקרועות תמונה מקומטת של אישה והביטה בה בכאב
ובעצב, דמעות מלוחות החלו לרדת מעיניה ולהרטיב את התמונה הקטנה
והממורטת, היא החזירה אותה לכיסה והמשיכה לבכות בשקט עד
שנרדמה.
בבוקר היא קמה והלכה לכיוון הטיילת שם מצאה פחית ריקה והתיישבה
ליד הגדר מושיטה את הפחית לעבר העוברים והשבים, אישה צעירה אחת
התכופפה אליה וליטפה את ראשה בעדינות ושמה בפחית מטבע של עשרה
שקלים, הילדה חייכה אליה בשמחה והאישה הביטה בה עוד רגע קצר
והלכה משם, עוד אנשים חלפו על פניה רובם התעלמו ממנה או לא ראו
אותה, ורק מעט אנשים זרקו חצאי שקלים לתוך הפחית הקטנה שבידה,
לקראת הצהרים היא קמה ממושבה והלכה לדוכן קטן בטיילת שמכר חצאי
פיתות עם לבנה בעשרה שקליים, היא הוציאה את העשרה שקלים מתוך
הפחית והושיטה אותם למוכר, שלקח אותם והושיט לה חצי פיתה מרוחה
בלבנה, היא אכלה בתיאבון את החצי פיתה הקטנה וגמרה אותה
במהירות, היא עדיין היתה רעבה, הרעב הציק לה תמיד מאז גיל שש
מעולם לא ידעה תחושת שובע.
היא נזכרה בחייה לפני שברחה שאמה היתה עוד חייה, את אביה היא
לא הכירה ושהיתה בת 4 אמה התחתנה שוב, האיש הזה שאמה התחתנה
איתו שנא אותה היא ידעה את זה והשתדלה להתרחק ממנו כמה שיותר
מה שרק עורר את זעמו עליה, שאימה היתה בבית הוא היה נחמד אליה
או מתעלם ממנה אבל כשהיו רק שניהם היה מתעלל בה וצועק עליה,
היא איבדה במהירות את התמימות וחייה הפכו למשחק מחבואים בלתי
פוסק, ילדה בת שש הכבר יודעת מהו כאב ומהו סבל, מהי שנאה ללא
מעצורים.
כשאימה מתה היא ידעה למרות גילה הצעיר שהיא חייבת לברוח להתרחק
ממנו מהר, אבל הצחוק שלו ואותם דיבורים על זה שהיא חוזרת תוך
יום על ארבע ושהיא בכלל לא מסוגלת לחיות בלעדיו ושאין לה סיכוי
לשרוד בלעדיו הפחידו אותה ולא נתנו לה לצאת לדרך, אבל בסוף לא
היתה מסוגלת יותר לסבול אז    היא ברחה, הכי רחוק שיכלה,
שבאותה תקופה היה הקצה השני של העיר היא לא לקחה איתה כלום רק
תמונה של אימה מחייכת.
היא לא חזרה אליו כמו שחשב, והוא רק שנא אותה יותר אבל עכשיו
לא היה לו על מי לפרוק את אותה שנאה ואותו כעס.
היום היא בת תשע כבר שלוש שנים שהיא ברחובות, משוטטת ל ואוספת
כסף שאנשים מתחסדים זורקים לעברה, והיא נורא רעבה ונורא קר לה,
אבל זה לא נורא היא אומרת לעצמה הרי היא רק חולמת ופשוט השמיכה
נפלה ועוד מעט אמא תבוא ותעיר אותה ותכסה אותה שוב וגם תחבק
אותה וכבר לא יהיה לה קר.
היא ידעה שזאת תקווה ילדותית והיא  התבגרה כל כך מהר, אבל היא
פשוט לא היתה מסוגלת להשלים עם המצב הזה עם אותה עובדה מרה
שאין מי שיגן עליה ושאין את אמא שתבוא ותחבק ותנחם, זה יותר
מידי רוע ואכזריות בשביל ילדה בת תשע.
בתקווה הזאת שזה רק חלום השאירה אותה בחיים ועזרה לה לעבור עוד
יום בבדידות והרעב הזה עזרה לה לעמוד כל יום ולאסוף כסף כדי
לקנות חצי פיתה עם לבנה.
אתמול שטיילה ברחוב מצאה דובי חום מרוט, והיא פשוט ידעה שזאת
מתנה ליום הולדתה מאמא שלה ושהיא בכוונה השאירה את הדובי ברחוב
כדי שהיא תמצא אותו, היא לקחה את הדובי בשתי זרועותיה הדקות
וחיבקה אותו אליה, כשהיא חשבה על זה אחר כך זה היה החיבוק
הראשון שקיבלה מאז שיצאה לרחוב, למרות שזו רק בובה היא הרגישה
כאילו אמא שלה נתנה לה את החיבוק הזה ומילאה אותה בכוחות חדשים
בדיוק שכמעט התייאשה ונמאס לה מהבדידות הזאת.
היא התחילה עוד שנה הפעם בת תשע, ואולי השנה אמא שלה סוף סוף
תיזכר להעיר אותה מהסיוט הזה ולחבק אותה חזק חזק, אולי.