מרגישה לא שייכת. מין תחושה מעיקה כזאת בצד הכי רחוק של הלב,
תחושה שמגיעה לעיניים ועושה חשק לבכות.
תלושה מהמציאות, לא שייכת לאף אחד, לשום מקום, לבד, כל כך
לבד.
הרבה אנשים, כולם בזוגות, בחבורות ורק היא עומדת בודדה בצד
ולפעמים גם מי שנראה הכי באמצע ושיש לו הכי הרבה חברים הוא
בעצם בודד והוא כל כך לבד.
זה קשה להיות לבד, הרגשה משפילה כזאת. מין כאב עמוק כזה,
שבקושי מרגישים ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממנו.
תחושה של משהו שחסר, של משהו שאיננו, שמשהו לא ממש בסדר, לא
ככה זה צריך להיות, ואולי כן?
אולי יש אנשים שנועדו להיות לבד לתמיד, אף פעם לא שייכים לכלום
מנותקים מכולם, תמיד נראים במרכז, תמיד מוקפים אנשים ובכל זאת
כל כך לבד.
צוחקים, גם היא צוחקת, אבל זה לא צחוק אמיתי זה צחוק של ניסיון
להיות שייך, לא עובד, עדיין אותה הרגשה, זה לא משנה, אולי זאת
מין קללה כזאת.
הלוואי שיש מקום אליו כל האנשים הבודדים הולכים, אולי גם שם הם
יהיו בודדים, אבל לפחות יהיו בודדים ביחד.
רואה את כולם בזוגות צוחקים, בדיחות פרטיות, והיא עומדת בצד
מנסה להיראות בפנים, להיראות שייכת ועדיין לא, אף פעם לא.
מארגנת דברים כדי לא להישאר, בחוץ מנסה בכל הכוח להיות שייכת,
לא מצליחה, כואב לה לנסות והיא בכל זאת מנסה, וכל הזמן אומרים
לה כמה אוהבים אותה, היא לא מאמינה ותחושת הבדידות רק הולכת
וגוברת. אותה ילדה שכולם אוהבים, אבל אף אחד לא אוהב הכי הרבה,
אצל כולם יש מישהו לפניה, מישהו שקצת יותר והיא הרי כל כך
זקוקה למישהו שיאהב אותה הכי בעולם - לאותה חברה הכי טובה, כדי
שאף פעם לא תהיה לבד, אבל היא לא מוצאת. אף פעם לא היתה לה
ונראה כאילו גם אף פעם לא תהיה. היא נועדה להיות בודדה תמיד.