יצאנו באמצע הלילה, וכבר בהתחלה, במטוס, נכווינו: ביקשנו,
(באנגלית) קולד-ווטר וקיבלנו מים רותחים. האיטלקים האלה, אצלם
קאלדו, זה רותח.
איך שאנחנו מגיעים לאיטליה, ראינו המון תיירים עם עיניים
מלוכסנות שממש דומים ליפנים. שאלנו את המדריך מה זה, אז הוא
הסביר לנו שהעיניים שלהם ככה, בגלל המחירים בחלונות הראווה.
אחר כך, בטוסקנה, ראינו כלב טוסקני. פלצן כזה, הולך לאט, כמו
בסלואו-מושן, והוא נובח ככה בעדינות, עם מנגינה של איטלקי אחד,
שכתב יצירות שקוראים להן אריות, אבל הכלבים אימצו אותן. אם כבר
מדברים על טוסקנה, עם כל היערות והירק, אז אני רוצה לספר לכם
שבאמת אין קוצים יבשים באיטליה. וגם כשכבר ראינו קוץ בצבע חום,
מסתבר שהוא היה עשוי ברונזה. אבל בסך הכל, אני לא מבין איך
האיטלקים לא מקבלים בחילה מרוב ירק, שם בטוסקנה הזאת.
ואני רוצה לספר משהו על המגדל ההוא, שנקרא פיזה. כי אמנם
המדריך הסביר לנו כמה דברים, אבל משה, שדיבר בשירותים עם אחד
המקומיים, סיפר לנו ככה: האיטלקים האלה, יש להם פרנסות,
אללה-היסתור. למשל, תשמעו סיפור: בא אחד, קבלן, איטלקי גם כן.
גר בעיר פיזה. רצה לעשות כסף.
מה עשה? בנה מגדל וגם סידר שם המון מדרגות, שיעלו התיירים,
יראו נוף, יצטלמו, וישלמו על זה. איך שגמר את היציקה, בא אחד,
שמן, אבל מה זה שמן, אולי כמו מוריס, הפקח מהעירייה, והתחיל
לעלות במגדל. אמרו לו "השתגעת? זו יציקה טרייה!", אמר להם:
"למה? מי מת?". ודרך עם הנעליים שלו ביציקה. ומרוב שדרך, נהייה
המגדל על העוקם. חירב לקבלן ההוא את הפרנסה.
אמר הקבלן לשמן: "ועכשיו, מה יהיה, אה?!".
אמר לו השמן: "חמסה עאליק!".
טוב.
והמגדל, אפילו שהיה עקום, היה עושה צל, אבל לא פרנסה.
יום אחד עובר שם הקבלן, מה זה עצבני, פתאום הוא רואה תייר אחד,
שבא לראות למה המגדל עקום. והתייר הזה הולך ככה עם העיניים
לצדדים ומחפש משהו. הלך אחריו הקבלן, מהצד, שלא ירגיש. ההוא
התגנב לצל של המגדל, עשה שם, אם תסלחו לי, פיפי.
התרגז הקבלן, והתנפחו לו הצינורות של הדם בצדדים, וצעק עליו:
"אתה תשלם על זה!". ומאז, בשביל לא לשבור את המילה שלו, כולם
משלמים שם בשביל השירותים, אם תסלחו לי.
אה, ומה נהייה עם הקבלן? נהייה מלייאן, כי יש שם כל יום אולי
מאה אוטובוסים. בכל אוטובוס אולי ארבעים תיירים. כל תייר משלם
רק בשביל שירותים, חצי יורו. זאת אומרת, יש לו כל יום בערך
אלפיים יורו. אם אנחנו מכפילים את זה בכמה שזה שווה, אנחנו
מבינים למה כל ערב הקבלן המסכן, מוכרח לרוץ לבנק. כבד כבד נהיה
הקבלן.
בכלל, הרומאים הרשעים האנטישמים, ידעו שיגיעו הרבה תיירים, אז
הם סידרו הכל מדרגות מדרגות, כך שממש אתה גומר עם הנעליים.
אחד, קוראים לו ארמאני, ראה ככה, את העניין עם הנעליים, הלך
ופתח מפעל לנעליים והוא עושה, כך מספרים, המון המון כסף. גם
כן, יש כאן המון כייסים, שעוברים עם קטנוע וחוטפים לגברות את
התיקים, אז אחד, קוראים לו גוצ'י, פתח מפעל לתיקים, בשביל
הגברות האלה. והמדריך סיפר לנו שכאן, באיטליה כל בעלי המלאכה
היו מאוגדים בגילדות, יעאנו, כמו ועד-עובדים. אז אירגון
הכייסים הם שהמציאו את הווספה. בעצם, אם כבר מדברים על ווספה,
אז אני כמעט יכול להישבע שראיתי את הגיבור של הסרט גלדיאטור,
דוהר בויא-ונטו, על ווספה אדומה כזו, של פיצות.
ברחוב האופנה היוקרתי, ויא-קונדוטי, ישר קפץ לנו לעיניים,
העניין של אפלייה גזעית של האיטלקים: אלה יש להם מדרגות, רק
לספרדים. ממש! גם קוראים לזה המדרגות הספרדיות. ברחוב ההוא יש
חנות של כריסטיאן דיור, ארמאני ועוד כאלה. ראינו שם איש אחד
שהכלב שלו עשה קקי והוא אסף את זה בשקית של גוצ'י.
מה זה הגוצ'י הזה, אתם שואלים? זה אחד (לדברי המדריך), שמכניס
למכונה פרה מצד אחד ויוצא לו תיק קטן, מהצד השני. ומהעניין
הזה, כך מסתבר, הוא עושה ים של כסף. ובגלל שיש לו הרבה כסף,
הוא קונה דיסקים של שרית חדד ומשמיע אותם בחנות שלו, בשביל
למשוך את הקונים הישראלים. פיתיון, יעאנו.
אז דיברנו על המדרגות הספרדיות. קודם כל, שתדעו שגם לאשכנזים
מותר לדרוך עליהן, אבל, ככה נדמה לי, רק בכיוון אחד. חוץ מזה,
גילינו שם שהאיטלקים ממש טובי לב: ישבתי לי ככה לנוח. נפל לי
הקסקט על הרצפה. אחרי איזה חמש דקות כבר היו בתוכו מטבעות
בסכום של כמה יורו.
מישהו מהטיול הזכיר באוטובוס את הסרט 'רומא בוערת' עם פיטר
יוסטינוב. מישהו ענה לו שהיום כבר שום דבר לא בוער. אחר כך,
ראינו כזה פסל  יפה, של מפלצת, שיוצא לה אש מהפה, והמדריך
הסביר שנתנו לה סחוג וככה התגברו עליה.
הלכנו ברחובות וזה כאן ממש מסוכן, כי איטלקי, אם הוא לא דורס
מישהו לפחות פעם ביום, איך אומרים, חייו אינם חיים. שכחנו אגב,
להזכיר שהצפצפות של המכוניות משמיעות כאן טון של פאבארוטי. אה,
כן. אם מדברים כבר על מכוניות, אז היינו באיזה בית מלון,
שבמקרה יש על ידו מגרש למרוצי מכוניות. ואת מי אנחנו רואים שם,
בחניון של המלון? לא תאמינו! את שומאכר. מה תגידו על זה? אתם
לא יודעים מי זה שומאכר? האמת, גם אני לא ידעתי. איך באמת
נהייתי כזה מבין בסלבריטיס? אז ככה: אני יוצא בבוקר מהמלון,
ומה אני רואה? המדריך שלנו נשען על איזו מכונית אדומה, כזאת עם
גג נפתח. אז בשביל הדאווין, אני שואל אותו: "מוכר?" והוא אומר
לי: "אתה יודע איזה רכב זה?" ואני, מה אני מבין במכוניות.
מקסימום במאזדה. אז אני שואל אותו איזה דגם זה. והוא אומר לי
ככה, עם הרבה כבוד: "זה הפרארי של שומאכר". וואלה! אני לא מכיר
אף שומאכר. והמדריך, מאיפה יכיר איזה שומאכר באיטליה.
ואני מבין שהוא מדבר כאילו השומאכר הזה, זה חבר שלו מאותו
הבלוק בשכונה. אני, רק בשביל שלא יגידו, אני אומר לו: "אוטו
יפה!". בדיוק בא אחד, כזה גלוח-ראש, גבוה ואומר למדריך שזה
אוטו רק בשביל לראות. ואחר כך הוא מוציא כזו ג'ילדה, (בטח של
ארמאני, מה חשבתם?) ומתחיל לנגב את כל הטביעות אצבעות.
בעצם, אם מדברים על מכוניות, אז אני רוצה שתקשיבו לאיך
שמסוגלים אנשים לרדת: הלך הבעל-בית של מרצדס, ואמר לבעל-הבית
של  השעונים האלה, סווטש: "יאללה! בוא נעשה שותפות על
מכונית!".
אמר לו ההוא: "תגיד? התחרפנת?!"
אחר כך חשב וחשב, בסוף אמר: "יאללה! בוא לא נשבור לך את המילה.
תביא מרצדס, תקבל שעון 'סווטש'".
אמר לו: "תגיד! אתה פסיכי! אני בכלל רוצה שנעשה מכונית ביחד".
"אה!", אמר לו, "למה אתה לא אומר?"
וככה יצאה מכונית קטנה, ממש פיצקית, שקוראים לה סמארט. ובכל
איטליה, ובייחוד ברומא, איפה שאתה דורך, אתה מוצא כאלה.
טוב. נסענו לנאפולי, נכנסנו לקניון שנראה כמו קתדרלה יד שנייה.
על הרצפה, באמצע, היה כזה ציור של גלגל המזלות וכולם הזדרזו
לשבת על המזל שלהם ולהצטלם. אני לא יודע איזה מזל אני, אבל, רק
בשביל הצילום גם מיהרתי להתיישב. ואז בא איזה מלצר ושפך עלי
כוס קפה והבנתי שהמזל שלי זה מזל נאחס.
בכלל, נאפולי זה מקום לא נורמלי. אין כאן בכלל חוקים. למשל,
הנהג שלנו, קלאודיו, נמאס לו מהפקק בכניסה לעיר. מה עשה? עלה
עם האוטובוס על המסילה של החשמלית וככה עקף את כולם. פתאום באו
שתי ניידות ממול. ירד לנו הלב למכנסיים. היינו בטוחים שישר
עוצרים אותו ודופקים לנו את הטיול. העיקר, השוטרים ביקשו ככה,
עם היד, שיתנו להם לעקוף, והם המשיכו בנחת, נגד הכיוון, ואנחנו
אחריהם. פתאום אנחנו רואים מרחוק רכבת דוהרת מולנו. אתם חושבים
שזה הזיז לקלאודיו? מה פתאום. בדקה התשעים הוא סטה קצת
מהמסילה, ואחרי שהרכבת עברה, הוא המשיך כאילו כלום. עכשיו אתם
מבינים איך זה שתושבי העיר הזו טוענים שהם המציאו את המשפט
החשוב: "למה? מי מת?"
בעניין הזה, של התנועה, אני רוצה להגיד לכם שבעצם בכל צומת
מתרחשים ניסים בכל רגע וכמעט אין תאונות. איך זה? פשוט מאוד:
הדבר הקדוש ביותר לאיטלקים זה האימא שלהם. לכן הם כל כך נזהרים
בכבוד שלה ולא רבים ולא מקללים ולא מתרגזים. כי אתה לא יכול
לנהל ריב טוב בלי להזכיר את המקצוע של האים-אימא של ההוא
מולך.
גם כן בנאפולי, אפילו שכולם שם מאפיוזו, אף אחד לא נוסע עם היד
מידלדל מהחלון, כי אתה מפחד שיכייסו לך את השעון. גם שכחתי
שבנאפולי נכנסנו לאכול פיצה. כאן לא מבינים חוכמות. אין דבר
כזה לקבל משולש. כאן נותנים לך פיצה בגודל מגרש מכבי, לכל אחד
בנפרד. ואתה אומר בגלל הנימוס: "איך גומרים דבר כזה לבד?".
אחרי איזה עשר דקות אתה אומר, בפה מלא: "מה? כבר נגמר? זה בסך
הכל כל מה שהם נותנים כאן?"
בוואתיקן הייתם? בטח הייתם. אז אין מה לחדש לכם. הציורים של
הדמויות שם זה אותם ציורים, לא משהו. בכל הציורים, מי שלא
זוכר, יש לישו כזו טאסה מסביב לראש. ובכלל, בתמונה ההיא שהוא
על הר תבור, הוא נראה ממש מרחף, וואלה, כאילו עולה לשמיים.
איפה שעמדנו, בצד, היה ככה מניין עם כומר והם היו מתפללים וכל
פעם אומרים אמן, בסגנון שאצלנו אומרים ב'קדיש'. ופתאום מצלצל
הפלאפון של הכומר, וגם כאן כולם אומרים אמן.
אחר כך ראינו ציור ענק, ממש כמו טאפט והיה שם איזה קדוש
שנופלים לו גרגרי במבה מהפה. המדריך, שתמיד יודע הכל, אומר שזו
המחשה של "הפה שלו מפיק מרגליות", שיהיה.
הוא גם הסביר את המילה פרדוקס: הרומאים הם שצלבו את ישו ואת כל
הקדושים הראשונים וככה עשו מהם סלבריטיס, אבל בסוף הם באים
בטענות אל היהודים.
גם בקולוסיאום היינו, וכאן סיפרו שהיו זורקים לחם להמונים.
אחרי שטעמנו לחם איטלקי אנחנו מבינים למה זרקו.
היינו גם בפאנתיאון שזו מין קתדרלה ענקית, עם כיפה עצומה,
ובאמצע, למעלה, יש חור כזה אל השמיים. שאלתי את המדריך אם זה
ככה חלול או שיש זכוכית. באה יונה אחת והשאירה לי את התשובה על
הראש. גם ראינו בפנתיאון את הדלתות. אולי מלפני איזה אלפיים
שנה. לא מחליד, כי זה תוצרת חוץ.
על השפה האיטלקית אני לא רוצה לדבר, כי מה יש לדבר על זה? בסך
הכל יש להם אולי פחות מעשר מילים: גראציה, פרונטו, סקוזה ועוד
כמה.
נסענו לראות את פומפיי. הצטרף אלינו מדריך מקומי. סטפנוס. לפי
ההסברים שלו, תושבי פומפי התעסקו רק בסקס. בסוף באה התפרצות של
הר געש, וזה תפס אותם באמצע, על חם, "תרתי משמע", כך הוא אמר.
איך אמר? מסתבר שהוא יודע עברית. הוא היה בארץ בקיבוץ ולמד.
אבל כנראה שזה היה קיבוץ ברור-חייל. איך אני יודע? הוא היה
מחליף אותיות כמו האלה מדרון-אמריקה. למשל הוא אמר משפט חכם:
"האימא של המטומטמין תמיד בהריון". והוא גם הסביר שהביוב היה
זורם ברחוב ולכן רואים שהפסל של האל פיאון הוא על ראשי
האצבעות. גם ראינו את הקונדיטוריה של פומפיי, שמצאו שם איזה
שמונים כיכרות לחם אפויות. וגם את האופה, אפוי היטב.
היינו גם בסורנטו, ששם היו פעם הסירנות, שהיו מכשפות את הספנים
ומטביעות להם את הספינות. בסוף בא אודיסאוס, עם משקפי ריי-באן,
והוא לא הסתנוור והרג אותן.
זהו. מה עוד? אה. נסענו למקום אחד יפה, קוראים לו סירמיונה. לא
יודעים איפה זה? אין דבר. הנה, אני אתן לכם סימן. אי אפשר
לטעות: נגיד שאתם שטים בסירת מירוץ באגם גארדה. פתאום הנהג
שואל: "יזראל? יזראל?", ואז הוא שם קסטה בפול-ווליום וכל
האנשים בסירות מסביב, וגם כל אלה שיושבים בבתי הקפה של
סירמיונה על החוף, וגם כל רועי העיזים שם, על ההרים הרחוקים
שקוראים להם דולמיטים. כולם שומעים את אייל גולן שר על אהבת
חייו ששוברת לו את הלב.
על הבריכה של המישאלות, בטח שמעתם. זורקים שם מטבעות ומחכים
שייצא מזה משהו. זרקתי מטבע אחת לבריכה וכמעט הוצאתי עין
לתיירת אחת. העניין הוא, שאנחנו זרקנו מטבע של לירטה, שזה כבר
בכלל לא שווה שום דבר. אבל מה? באמת יצא לנו מזל: במדרכה, ליד
הקולוסיאום (עליה דרך יוליוס קיסר וגם ההוא, מהסרט
'גלאדיאטור'), אני רואה כזה ניצנוץ, בין הבלאטות. אני מתכופף
ומה אניו רואה? חמש מטבעות. אני אומר לעצמי: "ואללה! שיחקת
אותה!". בסוף זה היה כמובן מטבעות של לירטה, שמישהו זרק. למה?
כי זה לא שווה כלום.
גם הסתבר לנו, שסרטים איטלקיים זה חארטה-בארטה. המדריך שם לנו
סרט על וונציה בווידאו של האוטובוס. וראינו איך שכולם צועקים
שם בין התעלות של וונציה: וויטוריו וברתולומיאו ומתילדה וגם
וורוניקה. אבל האמת היא ששומעים רק את הצעקות של ההוא שמוכר
ג'לאטה. איך שלא יהיה, שתי בחורות מהטיול בכו בסוף הסרט, כי
הגיבורה, נהייתה חולה, כי לא שמעה בקול האימא שלה שאמרה לה לא
ללכת יחפה. בסרט זה היה בגלל הרטיבות במדרכות של וונציה, אבל
בינינו, זה מהלכלוך והקאקי של היונים בכיכר סאן-מרקו. אז נשבר
לה הלב וגם הלב של שתי הבחורות מהטיול. והמדריך נתן להן טישו
והם אמרו לו שהוא ממש ג'נטלמן מהסרטים האיטלקיים.
על הלימונצ'לו בטח לא שמעתם. גם אני לא. עד שבאתי לאיטליה. זה
משקה שבנוי על זה ששוכחים אותו. אתה שם לימונים וקצת אלכוהול
בבקבוקים. אחר כך אתה שוכח איפה שמת את זה. בא איזה חג. נגיד
פסח. אתם עושים ניקיון בכל הבית, ופתאום אתה מוצא כזה בקבוק
בבוידם, למשל. או מאחורי הפריז'ידר. אתה אומר: "אוי! תראו מה
מצאתי! לימונצ'לו". וככה יש לך לימונצ'לו. אם איבדת הרבה
בקבוקים, אז אחרי שאתה מוצא אותם, אתה יכול למכור לתיירים. יש
כאלה שעושים לבקבוקים דוגמאות, שאולי זה יעזור למצוא אותם.
ואז, הם אומרים: "ואללה! בקבוק לימונצ'לו שנראה כמו לימון". או
בקבוק בתבנית דלעת, עם לימונצ'לו בפנים.
אם מדברים על שתייה, אז זה המקום להזכיר גם אוכל. הלכנו לראות
איך עושים גבינת פארמזן. ולא סתם אלא גבינת פארמזאנו-רג'אנו.
או משהו כזה.
נתנו לנו לטעום וציפו שאנחנו נתלהב ונגיד משהו כמו: "וואלה!",
או "איזה טעם מעושן עם שמץ צנירי בוקר וניחוח עוקצני של
איצטרובלים". אבל האמת, היה לזה טעם של סבון וניחוח זיעה, אם
תסלחו לי. בסוף, שאלתי, ככה מהצד, את אחד העובדים והסתבר לי
שבאמת מזרזים את הפרות למחלבה והן מזיעות ואז חולבים אותן מהר
ומכאן בא ה"טעם" המיוחד, עם ניחוח המליחות. אבל זה, בינינו. יש
לי גם הרגשה שאת המים שבהם עושים את הגבינה, מוכרים לבתי מלון.
לכן הטעם החמצמץ של מי הברז ששתינו במלון באיזור לאטרה.
מה היה הסוף של הטיול? כשהורדנו את הנעליים, מצאנו שבאמת יש
לנו אולי עשר אצבעות בכל נעל. גם גילינו שנהיה לנו כזה סלט
בראש, שאנחנו לא זוכרים מן הטיול כלום (חוץ כמובן מהמדריכה
בקאפרי, מרגריטה, מוצרלה או משהו דומה).
גם גילינו את השיטה לפורר את גבינת הפרמזאן: אתה צריך פשוט
לשבת על זה, במטוס, כמונו.
זהו. ובאמת חזרנו עייפים אך מרוצים.