הוריו של נתנאל פרס מעולם לא צעקו לעבר פקיד כלשהו ולא הפכו
שולחן או קיללו. הם מסוג האנשים שמסתפקים במה שיש, אפילו אם מה
שיש לא מספיק. מה שהמדינה נותנת זה מה שהיא צריכה לתת, אומר
אבא של נתנאל ומוריד את מבטו לאדמה. נתנאל מוגדר כמפגר. הוא
ילד יחיד, שתהליך התפתחותו התחיל ונגמר בבעיות רפואיות שפגעו
קשות במוחו. הוריו מתמודדים עמו כבר עשר שנים, ורואים כיצד הוא
מתקדם, בקצב המיוחד שלו. הוא הולך ואוכל כמעט לבד, ממלמל כמה
מילים ויודע לחבק ולתת אהבה למחביר. הוריו של נתנאל מגיעים מדי
פעם למוסד לביטוח הלאומי ומבקשים סיוע. נותנים להם, פה ושם, אך
עיקר המעמסה הרגשית והכלכלית היא עליהם. המעון המיוחד לילדים
כמו נתנאל נסגר כשהילד היה בן שלוש, והוא לא יכל להיקלט במעון
רגיל. שלוש שנים אמו הייתה לגננת פרטית של בנה. הוריו של נתנאל
חייבים לשלם עבור חוגים ופעילויות מחוץ למסגרת הלימודים.
המשכורת של האב לא מספיקה, אך הם אומרים שיתנו הכל למען הילד
היחיד.
באחת הסדנאות שהורים לילדים מוגבלים במוסד לביטוח הלאומי,
הוריו של נתנאל פגשו את הוריה של דקלה למשפחת ענבר. דיקלה בת
שתיים עשרה, מתחילה תהליך מרתק ומפחיד של ההתבגרות. דיקלה
נפגעה בתאונת דרכים קשה בגיל שש וכתוצאה ממנה נקטעו לה שתי
רגליה. הרופאים מדברים על קטיעה גבוהה, מעל הברכיים. דיקלה
עשתה תהליך שיקום מדהים לדעת כל המומחים בדבר, אך איש לא יוכל
להצמיח לה רגליים חדשות. היא מסתדרת די יפה עם כיסא הגלגלים
שלה והוריה חוסכים כסף לנסיעה לגרמניה, שם יושב המומחה מספר
אחת בעולם בנושא פרוטזות. הוריה חרדים לעתידה של דקלה. היא
תסתדר בלימודים ובעבודה, הם אומרים, אך מדאיג אותנו המישור
החברתי והזוגי. מי ירצה להיות עם מישהי בלי רגליים?
אורן מימון הוא עיוור. בגיל אחד עשרה הוא התעוור כתוצאה ממחלה
ניוונית, כנראה משהו תורשתי. אורן הוא בן שלושים, הוא נשוי ויש
לו ילד אחד שרואה. רק בגיל שלוש הילד כנראה הבין שאביו לא
רואה. אורן מתקיים מקצבת נכות של הביטוח הלאומי ועובד בספרייה
הלאומית לעיוורים בנתניה. לפני כשנתיים הוא לא ישן כחודש,
בעקבות הבעיות הכלכליות של הספרייה וחוסר היכולת של הממסד
לסייע למפעל גדול באמת. איומי הסגירה נמשכו עד שהתארגנה הפגנה
מול משרד ראש הממשלה. כנראה שכמה שרים לא אהבו להצטייר בתקשורת
כמי שלא מסייע לאוכלוסייה החלשה כמו העיוורים. מאות אנשים עמדו
מול משרדי הממשלה, עשרות מקלות לבנים ועוד עשרות כלבי נחייה.
"אל תעשו אותנו עיוורים פעם שנייה", צעק השלט.
אורן מנחה בעצמו יחד עם עובדת שיקום את הקבוצה בביטוח הלאומי
עם הוריהם של הילדים הנכים. ישנם כאלה שבאים ומתלוננים על מר
גורלם ועל כך שהמדינה לא נותנת מספיק. יש כאלה שמסתפקים במה
שיש וממשיכים הלאה, בהתמודדות ובמלחמה היום יומית שלהם. חלקם
הגדול ממורמרים על גורלם ושואלים את השאלה הנצחית, מדוע זה קרה
דווקא לי. אך חלקם הגדול השלימו זה מכבר עם המצב שלהם ולא
מוותרים וממשיכים להסתער קדימה, תוך תקווה שהתקווה לא תדעך.
בפגישה השבועית בביטוח הלאומי, אורן הביא מוסף של סוף שבוע של
עיתון גדול. אשתו הקריאה לו את הכתבה ביום שישי והוא התרגש עד
דמעות. סופר שם על איש בן שלושים ומשהו שחייו התאכזרו לו. הוא
נולד עם פיגור והוריו עזבו אותו בבית החולים. הילד גדל במוסדות
שונים ללא אהבה של אב ואם והצליח לשרוד. בגיל חמש עשרה משאית
שיצאה מהמוסד לא הבחינה בו ודרסה אותו. כתוצאה מהתאונה, מוחו
נפגע באזור האחורי והוא איבד את ראייתו. בנוסף, המשאית שהובילה
את המוצרים של המפעל המוגן של המוסד פגעה ברגליו של הבחור והיה
צורך בקטיעה. הבחור אושפז כשנה בבית החולים ושרד. הוא המשיך
לנדוד ממוסד למוסד על כיסא הגלגלים שלו, עם חיוך מרוח על פניו
ועם שמחה כנה בלב, למרות הכל. כמה אנשים הזמינו את כתב העיתון
לבקר את האיש במדבר, במקום מגוריו. אוהל באמצע המדבר, עם באר
של מים, כבשה אחת או שתיים ונדבות השכנים הבדואים. האיש בודד
ומוצא נחמה בשירה. הוא כותב על ניירות של רשות שמורות הטבע
שהפקח האזורי מביא לו מפעם לפעם. הוא כותב שירה עמוקה ויפה,
למרות הפיגור ולמרות שהוא אינו רואה. תמונתו הופיעה בעמוד
הראשון של העיתון בימים הקרובים. הערוצים בטלוויזיה התחרו
להזמין אותו. קראו לו "המפגר העיוור והקטוע" ואי שם התפרסם
שמו"ל חשוב כבר החתים אותו על חוזה להוצאת שיריו לאור.
ביום שלישי הודיעו כל היום באמצעי התקשורת שהמפגר העיוור
והקטוע יופיע בטלוויזיה, בראיון בלעדי, למחרת בערב.
אורן מימון הזמין את כל הקבוצה שלו לביתו. הגיעו משפחת פרס יחד
עם נתנאל, דקלה ענבר עם משפחתה ועוד רבים. ההתרגשות הייתה
מורגשת בבית כשהתכנית התחילה. ראו את המפגר העיוור והקטוע
מופיע באמצע הבמה ומקריא בקצב איטי אחד משיריו. אנשים באולם
בכו והסתכלו בהערצה לעבר האיש המסכן והגדול כל כך. במשפחת
מימון שררה שתיקה של כבוד.
רק לאחר כמה שירים התחיל הראיון. מנחה התכנית הודיע כי הם עשו
חקירה קטנה והסתבר שעקבות המפגר העיוור והקטוע מובילות לביתו
של הסופר הצעיר חיים יעבץ, סופר שמזמן לא שמעו ממנו בחנויות
ספרים.  רק לאחר הפרסומות וכשהשתיקה בבית משפחת מימון הפכה
לכבדה, האיש מול המצלמות הוציא את הפיאה, שלף את שתי רגליו
מבסיס כיסא הגלגלים וזרק את העדשות ששינו את צבע עיניו. הקהל
עמד על הרגליים והריע.
אורן מימון הזדקן בכמה שנים מאז. דיקלה ענבר נוכחה לדעת מזמן
שהמון בחורים מסתכלים אליה בגלל הכיסא ובגלל רגליה שאינן, אך
לא מתקרבים לדבר עמה. ונתנאל פרס ממשיך לחיות בעולמו המיוחד
והוריו מזדקנים והולכים.
המפגר העיוור והקטוע ממשיך לכתוב ולפרסם ספרים. כולם רבי מכר,
ללא יוצא מן הכלל. הוא מופיע מחופש לנכה ומדקלם שירה וההמונים
משתגעים עליו. העיתונות כותבת ששירתו רגישה ואמיצה, אינה
מתפשרת ונוגעת ללב.