אני בסוף אפסיק לראות,
יש ג'וקים על הרצפה,
תמונות נעות
בית-ספר למחול.
תרים את הראש אל הוילון
תראה את עצמך דועך.
איך תרדם הלילה?!
רעשים פנימיים באוזניים.
החיים השיריים שלך מביעים פחות ופחות מדי יום.
סרט פתאום יזעזע את כל מה שבנית,
יוכיח כי אתה עדיין אדם אחד,
מקסימום.
וכל מה שיש לך שווה לאתה יודע מה.
גם היא לא שלך,
גם אתה לא רוצה אותה בגלל כך וכך וכך.
כמו מאוחר בלילה,
חורף - אין.
הנאות קטנות - אין.
טוב ללכת במעיל שחור, גדול, בדיוק באמצע הגשם.
היא מדקלמת את השירים שלך,
תבכה,
רואים שאתה באמת קרוב לזה.
תלך, תשב במסעדה, תזמין אספרסו קצר,
אולי אתה בכל זאת תמצא את עצמך
יותר טוב מכל השרשראות שמסתובבות שם בחוץ ובוהות.
ואם לא פה, אז,
ומה עם הפוליטיקה,
מלא ערבים.

מחר בוקר חמסין,
היומולדת שלך עבר, כבר לא מצטער על הימים,
אתה קורא ספרים,
חומש משקפיים.
הנה הוא רוצה לדבר איתך בשבת,
היא רוצה לישון איתך באותה מיטה.

תמונות נעות.
תבכה.

תל-אביב, 1990