שיער עשוי להיות יותר מסתם תפאורה, בפרט כשמסתכלים עליו - לא,
לא סתם מסתכלים עליו, כלומר, ממש בוהים בו. אף פעם לא חשבתי על
שיער בצורה כזו. הבחורה שהתיישבה במרחק לא רב ממני העלתה בי
הרהור כזה.
ראיתי אותה בוחנת את שיערה והיא כל-כך שקועה בעצמה. אוחזת בשתי
אצבעות בקבוצת שערות ומושכת באיטיות ממעלה הראש ולמטה למטה,
מפרידה ביניהן ומגיעה עד לקצה אחת מהן, כשמבט סתום מלווה את
הגלישה. מה היא גילתה שם? שערה מפוצלת? שרופה? כהה? בהירה?
יש לה דווקא שיער יפה. בהיר, בגוונים משתנים, מונח בקפידה על
הקרקפת, כמו שורות של חיילים במסדר. שיער ארוך וחלק - מבריק
משהו.
ושוב המבט המוטרד שלה העוקב אחר התנועה הכמעט בלתי נשלטת הזו,
אם כי מדודה ועדינה וכה מנוסה. היד מחליקה לצד הראש, מגיעה
לגובה העיניים ואז מתעגלת ומתרחקת מן העיניים הבולשות אחר קצה
השערה המתרחק, כאילו בדאגה. מבטה נעוץ בקצות האצבעות במשך
שניות ארוכות במבט מלא תכונה ועניין. מה כבר יכול לקרות
עכשיו?
ומה הייתה עושה אם שיערה היה גלי, או מתולתל, או מקורזל, או
חלילה קצר, או אם הייתה קירחת?
אני חוזר ומביט בה. ראשה רכון לפנים, אצבעותיה פסוקות מול
עיניה ובתנועות מסרק נכנסות אל בין שערות ראשה ומיישרות אותן
לפנים, לאט ובבטחה, עד שהן מתמתחות ויוצרות שבילים שווים
ברוחבם.
בעיני שיער זו תפאורה, בעיניה סרט רווי מתח ועניין וגדוש
בהפתעות.

הטירוף שלה לשיער לא יכול שיעמוד בפני עצמו. זו בטח לא הפרעה
"מקומית", זה תסמין למשהו  הרבה יותר עמוק - סטיה.

עוד מבט חטוף אחד במעשיה והנה עיניה רושפות אש, פיה נפתח
בשאגה, ניבי שיניה בולטים מתוך לועה, ידיה אוחזות בחולצתה הדקה
ומושכות בזעם את הבד הלבן הנקרע כנייר עטיפה ומותיר אותה
בחזייתה בלבד. היא קמה על רגליה, מפנה מבטה לעבר האנשים
ההמומים, חולצת נעליה בזו אחר זו, ללא פרימת השרוכים, תוך שהיא
נחלצת ממעידה. בצעדים גסים היא מתקרבת אליהם, תולשת כפתורי
מכנסיה ובהגיעה סמוך אליהם נותרים מכנסי הג'ינס הבלויים תלויים
באוויר, ממתינים לפגישתם את החול. זוג תחתוני תחרה שחורים
צמודים לגופה הלבנבן ונבלעים בשלג עורה הבוהק.
עוברי אורח פעורי פה נצמדים זה לזה בחשש, נרתעים לאחור ומביטים
בה בתחינה שתתרחק מהם, אולם היא בשלה - "מה עוד תרצו לראות,
חטטנים עלובים שכמותכם? פטמות ושערות? לא הספיקו לכם שערות
ראשי שאתם כל-כך חפצים לחדור אל מתחת לבגדיי? אולי תרצו לגלות
אם יש שערות מתחת לעורי?"
דממה.
הגרביים מתעופפים אל-על, חושפים כפות רגליים מעוטרות
בציפורניים אדמוניות עשויות כהלכה. ראשה רכון לפנים, מוליך
אותה מאיש למשנהו, בצעדי עקיבה אחידים, עקב אחר אגודל. בוחנת
את הנוכחים במבט מלא משטמה, מנסה ללכוד את מי שמזלזל בה או
במעשיה.
מבט מהיר לאחור - מיהו המעז ללחוש כעת דבר מה? להפריע לה?
גבה מתיישר, ראשה מזדקף, העיניים פעורות ונחיריה מתעגלים -
נפתחים וקולטים מלוא האוויר נשימה ארוכה, לריאות המתנפחות
ומבליטות חזה עטוי בד לבן המסתיר ניצני שדיים. כולה דרוכה.
התפרצות הבכי היא בלתי נמנעת, מרוקנת ממנה כל טיפת אנרגיה
שנאגרה בה במהלך הדקות האחרונות ומותירה אותה שבירה, כפיפה
ומקופלת.

היא משחררת בעדינות את קווצות השיער מבין אצבעותיה, מפנה אליי
מבטה השקט, מסתכלת בי במשך מספר שניות ושואלת: "מה השעה,
בבקשה?" - "שש וחמישה" אני עונה לה ומשחרר אנחת רווחה חרישית.