אדום היה הבניין בו עבד הצייר. בבניין היו משרדים אפורים ובהם
פקידים בחליפות, מהם אפורות ומהם שחורות. הצייר היה שייך
למחלקת המשלוחים, ולכן, בתוקף תפקידו, היה שליח.
השליח השלים באותו זמן את השכלתו הגבוהה, הוא למד מקצוע על מנת
שלא ישאר שליח לעולם.
באחד הימים פגש הצייר בחורה אדמונית. מיום שפגש אותה לא הסיח
דעתו ממנה. בעת שישב על ספסל הלימודים עטפה אותו כערפל, בעת
שרכב על הטוסטוס הצהוב, ברחוב העמוס כלי רכב מצפצפים, המהביל,
הייתה היא אי של שקט בירכתי ראשו.
אחרי כמה ימים ידע הצייר כי צריך הוא לצייר לאהובתו ציור. הוא
קם מהמיטה עליה שכב בבגדיו ונעליו, והתיישב ליד השולחן, מהחלון
נשקף בין ערביים איטי, המיה רגועה עלתה מהרחוב. הצייר לקח דף
לבן חלק ועפרון. הוא משך קוים לכאן ולכאן, אל הנייר באו מעלה
ומטה (רקיע וקרקע) בקצה התמונה נראה קצהו של אגם רוגע ובאוויר
פרחה ציפור, לבו של הצייר פעם בחוזקה, הציור לא היה משובח, שכן
הצייר כמעט ולא צייר מעולם, אולם הצייר ידע שהציפור הקטנה היא
ציפור אש, היא שפרירית, היא מטורפת, הוא ידע שנוצותיה זוהרות
באדום, שהן פונות לכל עבר, הוא ידע שמעיניה נשקף קצה של
אינסוף, וכשהיא פותחת את מקורה, נשמע דנדון מוצלל, נשמע קול
קסום ומכושף ומופלא, נשמעת זעקה שקוראת- "מעלה!".
הצייר ישב על כיסאו הפשוט, מול שולחנו הפשוט, הוא הסתכל שוב
בחלון שמולו. עיניו היו רוויות דמעות, הוא בכה בשקט, אושר צנוע
הציף אותו, אהבה מבכירה עלתה בו, חרישית. הוא שמח בייסורים.
הצייר פצע את עצמו, ובטיפת הדם צבע את הציפור האדמונית, "ציפור
אש", הוא לחש. ולפתע הרגיש תשוש מאוד, הוא נשכב על המיטה
ונרדם.
אחר זמן, שאל הצייר את הנערה האדמונית האם היא רוצה להינשא לו
לחיות אתו כל חייה ולהוליד את ילדיו, הוא ישב לידה על הספסל
במרחק נגיעה, אולם לא נגע בה, כשם שלא נגע בה מעולם, והסתכל
בעיניה. הנערה האדמונית הסתכלה גם היא בעיניו והנהנה בראשה,
גרונה חנוק מדמעות. הצייר והנערה הרגישו מאושרים עד מאוד.
יושבים שניהם על הספסל בגן, מרחוק נהם מכוניות עמום, מסביב
ציוץ ציפורים אקראי, מסביב ירוק ולבן.
לבסוף ישבו שניהם על המיטה, לבושים לבן, על הנערה היה פזור
שערה האדמוני, הם ישבו שם שניהם, עדיין רטובים קצת, בחדר האחר
ישבה באפילה ערמת מתנות, דוממת. הצייר החזיק בידה של הנערה,
אני אוהב אותך, הוא אמר לה. גם הנערה אהבה את הצייר, והיא אמרה
לו זאת. אולם בקולה שלה, קול נערה אדמונית, ולא בקולו של
הצייר, שהיה כמובן אדם בפני עצמו, כשם שהנערה האדמונית הייתה
גם היא- אדם בפני עצמו. הצייר הסתכל בנערה, ושאל אותה אם היא
מתרגשת. איני יודע מה ענתה הנערה, אולם נראה לי ששתקה, כיון
שהתרגשה. והצייר אמר לה- "את גן מבושם", ואני ציפור של אש. ואז
כיבו את כל אורות החשמל וסגרו את כל פתחי הבית.
העולם המשיך במעשיו כל הזמן, ובתוכו חיו הצייר והנערה, אין
מספיק ניירות בעולם כדי לתאר את חייהם הרגילים, ובודאי שידי
הצעירה לא תוכל להעלות את מעשה אלוקים על הנייר. אולם די
שאספר, כי יום אחד הוציא הצייר את הציור מהמקום בו היה מונח,
והסתכל בו, קווי העופרת עדיין נמשכו לכל עבר, וסמנו, אמנם כבר
בעייפות החומר, אדמה ושמים וקצהו של אגם רוגע, ובאוויר עדיין
פרחה לה ציפור. הדם כבר השחיר מזמן, ונוצותיה הזדקרו לכל עבר
בצבע לא ברור, לפתע הביטה בו הציפור, מקורה סגור, עיניה בורקות
בטירוף, הצייר עמד שם, שותק, רגליו מונחות בכבדות של שנים על
הארץ, שערו מונח על ראשו, בגדיו מונחים על גופו. הוא עמד ושתק
אל מול הציור, ליבו ריק לרגע, ראשו מלא בערימה של דומיה,
מאחוריה יושבות על חוטי חשמל אלפי ציפורים מסוגלות לרינון
אדיר. אשתו של הצייר באה אל מאחורי בעלה, חיבקה את מותניו
והניחה ראשה על גבו, הצייר הרגיש את שערה האדמוני, שכנראה
השתרע מפוזר בחדר, ללא מכסה. ליבו של הצייר התמלא נהרה, והוא
נשק לאשתו בעדינות.