עטופה בשלווה דמיונית
היא יושבת עם עט ונייר
מתכננת לי את העתיד
את מה שנשאר

ואני יושב לי בצד
מתכנן לי עתיד משלי
היא ראה את זה בעיניי
זה לא בשבילי

תמיד היא מתרגזת, מוציאה את הכל
ואחר כך שוכחת
אני חומק החוצה כי יותר לא יכול
שלא תראה אותי ככה, שלא תראה אותי ככה

לילה, הכל כבר נרגע
יד מחפשת מגע
נושק לה, היא לא מחזירה
אני טועה ושואל: "מה קרה?"

תמיד היא מתרגזת, מוציאה את הכל
ואחר כך שוכחת
אני חומק החוצה כי יותר לא יכול
שלא תראה אותי ככה, שלא תראה אותי ככה