היא צעדה בשקט מצמרר למרפסת ובעוד שהיא בוכה בדממה, קפצה מעבר
למעקה. המרפסת הייתה בגובה של מאה קומות וכשהייתה באוויר, בין
מוות לחיים, בין צער למנוחה נצחית, הספיקה לחשוב על חייה. חשבה
על הזנות, על הסמים, על ריקודי החשפנות, הגניבות,
הפריצות....וחשבה גם על על השקרים. ולמרבה הפלא, מבין כל רשימת
החטאים שמנתה, השקרים שסיפרה לאהובי ליבה צרמו לה מכל. היא
הצטערה שהרשתה לאנשים שאהבה לחיות בשקרים לגביה, הם חשבו שמי
שהם רואים זאת מי שהיא באמת והיא עצמה מעולם לא העמידה אותם על
טעותם. היא נתנה להם לחשוב שכל מה שהיא זה רק זונה מלוכלכת,
פושעת שמוכנה להרוג בשביל לקבל את רצונה. היא ידעה יותר מזה.
היא ידעה שיש בה עומק. היא ידעה שבליבה היא פילוסופית
ומיסטיקנית והיא ידעה שיש לה בנפש המון אהבה לא ממומשת והיא
ידעה שהחיים שסיפקה לעצמה אינם החיים שהגורל התכוון לספק לה.
חלומה הגדול לא היה להיות עשירה כמו שאמרה לכולם. חלומה האמיתי
היה להיות מאושרת על ידי עזרה לאחרים וחיי שקט נפשי. אבל היא
מעולם לא זכתה לממש את החלום שלה מכיוון שלא עזרה לעצמה
מלכתחילה. וכך היא חיה את כל תשע-עשרה שנותיה: סובבת אנשים אך
בודדה לחלוטין, חיה בחובות לסוחרי סמים וסרסורים, חיה חיי אהבה
למזרק ולכדורים, סיפקה אהבה הוליוודית לגברים זרים.
עוד חשבה, בהגיעה לקומה התשעים וחמש בערך, על אביה שתמיד אמר
לה שהיא מסוגלת לעשות כל דבר שתרצה אם רק תרצה בו מספיק והיא,
היא רק מרדה בו, צעקה עליו והתנתקה ממנו. ועל אימה, שתמיד
ניסתה לעזור לה, לספק עצות, עזרה, ניסתה לרפא, לנחם ולהקל על
נפש ביתה הסוערת, וגם ממנה היא התנתקה ולא רצתה להקשיב. וכשסוף
סוף הבינה את הוריה, את נפשם, את רצונם לעזור, כבר הייתה רחוקה
אלפי קילומטרים מהם פיזית ומנטלית. היא ידעה שגם אם תחזור
הבייתה, הם יקבלו אותה בברכה אבל הגאווה שלה לא הרשתה לה.
היא חשבה, בעודה עפה באוויר, על קווין- אהבתה הראשונה שהזניחה
כמו א כל שאר אהובי ליבה, על מת'יו שבגד בה, לא פיזית הכוונה,
אלא הוא לא היה בעדה כשהייתה זקוקה לו יותר מכל, אבל עכשיו
במצבה הנוכחי, הבינה שהוא היה מבין האנשים הכי חכמים ועוזרים
שנכירה. הוא איתגר אותה, חישל אותה, ולולא היה עושה זאת, יכול
להיות שהייתה מוצאת את מותה מוקדם יותר ולא הייתה מצליחה לשרוד
עד אותו רגע גורלי בו החליטה לקפוץ.
בהגיעה לקומה השבעים חשבה על מסלולי חיים שונים שהייתה יכולה
לבחור, ועל רגעים משמעותיים, רגעי מפנה בחייה בהם בחרה בדרך
הלא-נכונה שהובילה אותה לקומה השישים וחמש- היכן שהייתה כעת.
היא חשבה איפה יכלה להיות היום אם רק הייתה ממשיכה ללמוד בבית
הספר ולא הייתה מקשיבה לג'ון- הסרסור הראשון שלה, שכבר בגיל
ארבע-עשרה  התחילה את הקשר איתו בעודה בוגדת בקווין ונכנעת
לסמים. לאט לאט הוא שיכנע אותה שהדרך הטובה ביותר לחיות זה דרך
ריגושים, שכמובן כללו לפי ג'ון גם שוד וזנות למענו.
היא הבינה במלואם את טעויות חייה רק בקומה השישים ושלוש. ואז
חשבה לעצמה "אם אני כל כך מתחרטת על הטעויות שלי ומוכנה לתקן
אותן, אז למה לעזאזל אני לא מתקנת אותן? למה בחרתי להיות עוד
סטטיסטיקה???"

היא הביטה למדרכה, ואז לשמיים ואז לאופק, לכיוון בברלי הילס,
שם הכל התחיל, ושם הכל יכול היה להגמר- בטוב.
אבל היא, כמו תמיד, בחרה בדרך הפחות טובה ממנה כבר אין חזרה.
ובכל זאת, איכשהו, לא הצטערה על בחירתה מכיוון שהיא תמיד
האמינה בגורל, ועכשיו היא האמינה שהגורל תיכנן לה מסלול חיים
זה, כולל את מצבה הנוכחי לאחר שלא הלכה בדרכו שלו מוקדם יותר
בחייה.

את כל הדברים האלה היא קיוותה ושיערה וחשבה , אבל דבר אחד
ידעה: היא ידעה שהיא לא מיצתה את חייה כראוי ושהיא לא השאירה
חותם כפי שרצתה. על מחשבה זו התעכבה זמן מה ובהגיעה לקומה
הארבעים, היא עצרה את שטף המחשבות והסתכלה סביבה והתבוננה
בריכוז כמנסה לזכור כל פרט מהעיר שכל כך אהבה. העיר שעינגה
אותה, העיר האכזבה אותה , העיר שהציתה אותה, העיר שכיבתה אותה,
העיר שהחייתה אותה, העיר שהרגה אותה.

בקומה העשרים היא התבוננה באנשים. חלקם מיהרו לחיות את חייהם,
חלקם עצרו להתבונן בה בפליאה או בפאניקה לסירוגין. אבל כשהחלה
להתמקד בפרצופי האנשים, איש אחד תפס את מבטה. הוא יצא ממונית
כשהוא אוחז בזר פרחים ענק ושאל את שוער הבניין שלה דבר מה. היא
זיהתה אותו מיד ונבהלה.  כשהתקרבה עוד קצת לקרקע יכלה בקושי
לקרוא את שפתיו. הוא שאל היכן קרי טיסן מתגוררת. השוער הצביע
מעלה לקומה המאה והאיש המוכר, למעשה קווין, הביט לשם וראה
במקרה גם אותה. עיניהם ניצתו אחד בשניה ואז הבעות חסרות אונים
עלו על פרצופיהם. דמעות ירדו מעיניהם של השניים ושנייה לפני
שפגעה בקרקע, אמרה בדממה בתנועות שפתיים בלבד

"אני אוהבת אותך"

ואז היה חושך.