אני זוכר אותך שר,
על צ'לסי הוטל,
בלילה חשוך וארוך
בלדאק,
התהפכתי, אבוד,
על המיטה הגדולה,
והגעגועים שלך
נבלעו בי
כמו נחמה ישנה,
כמו ממתק,
וזה לא שהיה
קר במיוחד
באותו הלילה,
אולי היה זה
הקיפאון המתוח
של המדבר,
לא יודע,
רק רציתי ליפול
לתוך הקול שלך,
שכמו חלום,
אף-פעם לא ממש נגמר.

אני זוכר אותי
מנגן שיר שלך
על האקוסטית,
מרעיד את הקירות
ברישיקש,
מכריז שגם את
ברלין ומנהטן,
בהשראתך,
עוד אכבוש,
אני זוכר את עצמי
נקרע בבכי,
על החוף באנג'ונה,
עם הקול שלך, באוזניות,
שליטף לי את הראש.

אני זוכר אי-מייל
שקיבלתי, פעם, מבן-דוד,
המשפחות שלו ושלי,
שנים שלא מדברות,
סיפור ארוך ועצוב,
גועל-נפש שלם,
הוא ציטט שם אותך, כתב:
"כשיש לך תמונה בראש,
אל תניח לה להיעלם",
עניתי לו בציטוט שלך, כתבתי
ש"אני מחכה שיבוא הנס",
בינתיים התמונה המשפחתית,
זה מכבר דהתה,
ואף ציטוט לא ישקם קן,
שרק חיכה להיהרס.

זה מוזר,
איך שאתה תקוע לי
בכל-כך הרבה
שברים קטנים
של זכרונות,
ואת שלך אתה עשית,
הגם שאת פני הדברים
לא יכלת, אף-פעם,
לשנות,
סיפרת לי על
השמועה בדבר
האקורד השונה,
שממנו, אפילו האל,
היה נהנה,
לימדת אותי על
בחורות שיהרגו אותך
לאט,
מבלי שאפילו
תרצה להתנגד,
הסברת לי שכל עוד
האדם זוכר,
לא יהיו לילותיו
למקום בודד.

ואני זוכר אותך
מרגיע אותי,
פה ושם,
כשהייתי מתבלבל,
כמו-אז, במדבר,
כשסיפרת לי שוב ושוב,
על אהבות ישנות,
נכזבות,
בצ'לסי הוטל,
והחיים שלי,
באותו הלילה,
הם היו מקום כה
מבודד ושקט,
ואני זוכר אותך שם,
שר על צ'לסי-הוטל,
חוצמזה, אני לא מקשיב לך הרבה,
באמת.

(זכרונות של ליאונרד כהן)

                        לדאק, הודו   יוני 2002'