שוכבת על הגב בתוך הדשא הגבוה ובוהה בנקודה באוויר.  "לא בא
ממשפחה מאושרת שכולם רק מחייכים..." שרה לעצמי בקצב לא קבוע.
"לא בא ממשפחה מעורערת שכולם לא בטוחים..." אני מרוכזת
כולי בשירה ולא שמה לב למה שקורה מסביבי.  עוצמת עיניים.
"אם יש אלוהים בליבי אז למה הוא בורח בא ונעלם..." אני
מתאמצת בניסיון נואש לזכור את השיר בשלמותו.
פתחתי עיניים וראיתי אותך מעלי.  היה לך חיוך על הפרצוף וזה רק
הדאיג אותי נורא.  מתגלגלת על הבטן.  "דבר אלי מילים פשוטות
כמו שהיינו פעם כשעוד כתבת מכתבים של אהבה כמו שהיית מחבק נשאר
איתי ולא בורח..." אני מסיימת לשיר את השיר החדש ששמעתי היום
בבוקר ברדיו ומתהפכת חזרה על הגב.  אתה עדיין מחייך.  שאלתי מה
קרה אבל אתה התעלמת ממני והמשכת לחייך.
מצאתי פרח בתוך הדשא - אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב, אוהב, לא
אוהב.  אני תולשת את העלים זה אחר זה כמו שעשינו כשהיינו
ילדים.  "אתה לא אוהב אותי יותר היא אומרת יותר..." אני
מתחילה לשיר שיר חדש ואתה רק עומד וממשיך לחייך.  פרצוף רציני.
"יצא שאתה לא אוהב אותי.  אתה אוהב אותי?"  שואלת ספק את עצמי
ספק אותך.  צחוק מטורף.  גלגול לבטן.  "אחת... ושתיים...
ושלוש..." סופרת נשימות.  "חשבתי שאני עוד מעט נעלמת..." אני
אומרת לאוויר ומתגלגלת חזרה לגב.  "קוק בצהרים חרא של הרגל
אבל אצלי רק ככה הדיבור מתגלגל..." אני ממשיכה לשיר לעצמי
שירים שונים שאני מצליחה לזכור.  אתה רק עומד מעלי ומחייך.
אני מתחילה לחשוב שאולי הדבקת חיוך על הפרצוף ואתה לא יודע איך
להוריד אותו.
"הימים שעברו הם לקחו לי ת'כוח הנה אני כבר פוחדת
לחשוב..." עברתי שוב שיר כי מהקודם זכרתי רק שורה אחת.  אבל
גם מהשיר הזה אני לא יודעת יותר מדי.  "הסוף מרגיש כמו
התחלה... הכל שוב תמים נורא..." זורקת משפטים לא ברורים לאוויר
אבל אתה לא מנסה להבין.  מזמן הפסקת להבין אותי.  מתכווצת בתוך
עצמי.  "איפה היית ילדי תכול העין איפה היית ילדי הקטן..."
אני לא מפסיקה לשיר חלקי משפטים שאני זוכרת.  מחייכת לעצמי.
"רצית פעם שיהיה לי טוב... חשבת שאני יכולה להיות מאושרת..."
אני אומרת לך אבל בכלל לא רוצה שתשמע.
מצאתי עוד פרח בדשא.  אוהבת, לא אוהבת, אוהבת, לא אוהבת,
אוהבת.  לא מפסיקה לחייך לעצמי.  פתאום שקט.  אני שותקת ואתה
מחייך.  "הייתה אחת שידעה לעשות קסמים שידעה להגיד מילים
שצבעו את השמש בדם".  שברתי שתיקה.  "אתה חושב יותר מדי...
תפסיק למות תתחיל לחיות..." צעקתי פתאום.  עכשיו שוב יש צחוק
מטורף.  "יום אחד זה חייב להיגמר..." אני אומרת ואתה ממשיך
לחייך.
שוכבת על הגב בתוך הדשא הגבוה ובוהה בנקודה באוויר.  "אם יש
אלוהים בתוכי אז למה זה צורח עכשיו למלחמה..." שרה לעצמי
בקצב לא קבוע.  "לא רוצה לרפא כל פצע בגוף..." אני מרוכזת
כולי בשירה ולא שמה לב למה שקורה מסביבי.  עוצמת עיניים.
"בא מכאב, בא מכאב ולכאב יום אחד אשוב..."