בחושך לבד בפינה אני חושב לפעמים על הצל. היא בכלל מביאה את
האור אבל הצל הצל שם אני רואה אותו. בבוקר כשהאור עולה אני
עדיין רואה את הצל ואני לא מבין הוא נמצא אצלי ורק אני רואה או
אולי הוא מציל גם על אחרים. האמת שאני חושב שראיתי פעם ראשונה
לפני יותר מעשר שנים פשוט קמתי בוקר אחד והוא היה שם. מאיפה
הוא הגיע? דיי מקרוב אפילו אולי קרוב מאוד מתי ילך? אין לי
מושג אולי אף פעם.
והיא לא יכולה להבין שמבעד לאור אני תמיד תמיד אראה את הצל
והאור צריך להאיר חזק והמון זמן עד שהוא יסתיר לי את הצל.
כלומר אם אפשר בכלל להסתיר אותו. הרבה שנים ניסיתי לגרום לו
ללכת או לפחות להסתתר. נתתי המון ורציתי גם לקבל אבל זה לא
הצליח להאפיל עליו.

בשנת 84 רצתי לתפוש את האוטובוס וירדתי במהירות לקראת התחנה
(ירושלים היא עיר של המון מדרגות וטרסות שונות). רצתי ככה עם
המבט לצד לראות אם אני לא מפספס ובסוף עצרתי בתוך העמוד הראשון
שהיה שם עם הראש. חשבתי שאולי זה יסתיר אותו אבל לא.

חברים חברות זיונים ומסיבות אבל הוא תמיד שם כאילו מביט ואומר
שלא ילך.

מי יכול בכלל להבין צל כזה שחור שלא נכנע לאור? בבית הספר
כשדיברו על מלחמת הטוב ברע המכוער בלא נורא אני בכלל חשבתי על
הצל. בבית בפעם הראשונה שהיא חבקה אותי הוא כמובן כבר עמד מעל
כמואומר "אל תשכח שאני כאן" וכשהוא שם אני לא יכול להשתחרר מזה
הוא כאילו יושב לי על מיתרי הקול ואני יודע שברגע שאני אמרה את
פיו אני עשוי להחנק ולמות במקום.

לכן, פיתחתי לי שפת סימנים בה אדום הוא שחור ירוק הוא אפור
למעלה למטה והפוך הוא ישר. רק הבעיה היא שלא כולם מבינים את
השפה. אם אני אסביר אותה בקול גם הוא ישמע ויבין וימנע ויעצור
וישבור ועוד הרבה פעלים כאלה לא נעימים.

לכן, מה שנותר זה לחכות מתי הוא ילך או מתי במקרה כמו בטלפתיה
היא תבין ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז
אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז
אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז
אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז
אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז
אחרת ואם לא היא אז אחרת ואם לא היא אז אחרת...