היא צעדה בעגמומיות בשביל שהכיר אותה טוב כל כך. השעה הייתה
עשר בלילה והיא חזרה מפגישתה עם רוני.
כל יום בשמונה בדיוק היא ורוני היו נפגשים בבקתה קטנה בקצה
היער. היא תמיד הלכה באותו השביל. השביל האהוב עליה. השביל
שהיה איתה תמיד; כשטיילה בו לאחר שנפרדה מיואב, כשחזרה דרכו
הבייתה לאחר שקיבלה תשעים בבגרות בלשון והייתה הכי מאושרת
בעולם ובעצם כל פעם שרצתה להתבודד. היא דיברה אל השביל, סיפרה
לו את כל מה שהעיק עליה, והוא הקשיב. הוא השיב לה ברשרושי
עלים, בציוצי ציפורים, בגילוי השמש מבעד לעננים, כאילו להגיד
לה שלא תדאג, שהכל יהיה בסדר.

רוני היה חבר שלה. הם אהבו אחד את השניה יותר מכל דבר אחר. היא
סיפרה לו הכל, כל מה שלא יכולה היתה לספר לשביל.
לפעמים הם היו פשוט יושבים, מחזיקים ידיים, מדברים דרך
העיניים. ולפעמים הוא היה יושב והיא הייתה מדברת, מספרת לו מה
קרה לה באותו היום, איך התגעגעה אליו וכשנגמרו המילים הם היו
חוזרים לשבת בשקט, לדבר עם העיניים והוא היה מספר לה כל מה
שעבר עליו, כל מה שהוא חשב, כל מה שהוא רצה לעשות בחיים.

הם היו יחד עוד כשהיו ילדים קטנים. לא יותר מבני שלוש. הם
הכירו בגן ומאז סירבו להפרד, גם כשכולם אמרו שהם חייבים. גם
כשהם ידעו שהם חייבים.
בהתחלה הם היו רק ידידים טובים, אבל עם הזמן, בגיל ארבע עשרה
בערך, הם הבינו שזה יותר מזה. הם נהגו לתכנן יחד את העתיד: הם
יגורו בבקתה הנטושה בקצה היער ויהיו להם תאומים: בן ובת. ויהיה
להם גם כלב. רוני רצה להיות רופא ילדים והיא תהיה עורכת דין.
באגדה חייהם יהיו מושלמים.

היא ידעה שהחלום לעולם לא יצא לפועל, בגלל זה כל פעם שהחזיקו
ידיים ודיברו דרך העיניים היא הזילה דמעה, על החיים שלא יהיו
להם.

רוני אולי מת לפני שנה, אבל היא תמיד הרגישה בנוכחותו, היא
תמיד ידעה שהוא שם, מחזיק לה את היד.