ערב מצויין. ואני לא סתם אומר את זה, זה באמת ערב מצויין. הרבה
אנשים לא מאמינים לי כשאני מפליג בשבחו של סופו של יום. אני
שונא אותם. קוראים לי דודי, אבל כולם במושב קוראים לי 'דודי
לימוני'.
אני מגדל לימונים.

בוקר. השמש עולה בפראיות מהמזרח, שופטת בזהוב בוהק את צמרות
העצים הירוקות, והלימונים... ההה... הלימונים הצהובים.
אני מגדל אותם באהבה. בוקר בוקר אני קם ומשקה, מטפח ומנגב את
אגלי הטל מעליהם המוריקים, מגרש טפילים בקנאות מקודשת ובעט
בראשיהם של הכלבים המשוטטים אשר מעיפים מבטים שטופי זימה לעבר
המטע, או כמו שאני אוהב לקרוא לו - 'היכל הלימונים המקודש של
דודי לימוני'.
יש לכם בעיה עם זה?

ללימונים אין בעיה עם כלום. בגלל זה אני אוהב אותם. הם סופגים
הכל וממסמסים את זה בתוך החומץ העסיסי שלהם. תמיד כשמישהו
מרגיז אותי, כמו באותו יום שאמא קנתה לימונדה תעשייתית
מהצרכנייה, אני בא ומוציא הכל בפניהם. והם שומעים ומבינים,
ממרקים את חטאי העולם. אחרי הווידוי אני אוהב לבחור את הלימון
הכי טרי והכי יפה במטע, לגלגל אותו בכפותיי שעות על גבי שעות
ולבסוף לנעוץ בו את שיני ולתת למיץ מטהר שלו לזרום בעורקיי
ולקרב אותי צעד אחד נוסף אל הגאולה.

אם זה היה תלוי בי, לימונים היו שולטים בעולם. האנשים הם סתם
חבורת אימבצילים שוטים, והילדים הכי כפויי טובה. לא משנה כמה
אני מזמין אותם לבוא ולאכול מהלימונים שלי, הם תמיד מתגנבים אל
מוטק'ה תפוזינה ועצי האשכוליות שלו. אני בטוח שהוא משלם להם
כדי שיבואו, ושלא יחשוב שאני לא שם לב איך תמיד כשהם באים הוא
לובש את מכסני החאקי הקצרים שמבליטים לו את השערות ברגליים.

ערב מצויין. וזה באמת ערב מצויין, אני לא סתם אומר. שעת בין
ערביים, השמש שוקעת באיטיות מפוייסת, אורה האדמדם מבליט את
האלוהיות שבפירות הבהירים הנחים בינות לעלים המלבלים. כן אדוני
בוב, החיים יפים. אני יושב על כסע הנדנדה במרפסת, מוצץ גבעול
חמציץ ומביט על הילדים המתקרבים. הנה הם באים, הזאטוטים,
פירותיי האציליים כבר עומדים ומחכים להם. ומה גדולה השמחה, הם
הביאו גם את אבותיהם בשביל לחלוק עימם את התענוג ועמם קילשונים
ולפידים בוערים. בטח היה חשוך בדרך.
אח, הלימונים נראים כל-כך טוב לאור האש היוקדת.