יותר מדי מילים מהדהדות בחלל שבין האוזן למוח.
יותר מדי ימים שאני לא חושב על איך אני סוחף אותך בסערה.
יותר מדי בקרים שסערות מכות בנו, ובערבו של יום אני נסחף
ואת, מבין הרוחות הנושאות אותך,
תמיד יודעת לשלוח יד ולהניח אותי.
או להניח לי, בסבלנות ובחמלה.

כשאמרתי לך היום שאני מרגיש כמו טלפון ציבורי
בצומת מירון לכיוון עכו,
התכוונתי שזה יכול להראות דקורטיבי, או מרדני,
אבל לא באמת יואיל למישהו.
אבל גם רציתי להזכיר שפעם, בזמן אחר,
הייתי יודע לשמוח בטלפון כזה.
והיום אני לא יודע מה מישהו יכול למצוא בו.

אני מבקש ממך רק עוד קצת סבלנות,
ובעצם רוצה שתצעקי עליי.
אנחנו מסתדרים כל כך טוב,
רק שלפעמים אני לא כל כך מסתדר עם זה.

השפה שהכי כואב לשכוח היא אהבה לאהובת חיי.
שפת הגוף, הלחישות, השתיקות.
זו גם השפה שהכי קל לאבד פתע.
שהכי קל להרגיש בה זר ביום בהיר אחד.
שהכי רוצים לחזור אליה בלי שיודעים בדיוק מה כל כך מושך בה.

יש לי רתיעה מובנית מאנשים שצודקים,
ז"א מכאלה שתמיד עושים את הדבר הכי נכון.
זה אצלי עוד מבית אבא.
"תחושת נחיתות קוראים לזה".
אני יודע, אני יודע.
לא תמיד אני רוצה להגיד.

ועדיין, לולא את,
חיי אינם חיים.
ואולי אחרת- אתך, חיי אינם חיים,
הם חלום קליידוסקופי.
ואני, סקפטי מתמיד, שואל בגרון צורב משיעול,
"ומתי הסוף?"

יש ימים שפשוט לא צריך לנסות לכתוב בהם שירי אהבה.