בקצה שדה הבור של הרהוריי
קיפלתי פינה לסימון הזכרון:
הייתי כאן. וכעת
גם אני מותירה מונומנט,
שתדעו שפעם
גם אני תהיתי בהתעלות-נפש
על טעמו של הנשגב:
מתוק?
או שמא מריר?
קקאו שויצרי או
ונילין-אפריקני-מצוי?

(השמות התגלגלו מפי בידענות רבה;
הנחתי את ההנחות
כבדות המשקל על מאזני ההגיון וחשבתי. הו!)

חשבתי בכבדות ראש מחושבת מחשבות מהורהרות מחשיבה.
ואז
ננעצה סיכת הספק
בלוח השעם של ההגיון:
יומרותייך רחקו לכת; וכאן הן עצרו.
עצרי גם את בטרם
יסתחרר ראשך
בעקבות האף הנמתח מעלה

(ולא,
אין הוא עולה בהתחמקות מהקרקע, אלא
מכורח רוחות הפרצים
שנושבות אותו מעלה -
מהמרווחים שבין שורות ה"רשימות" לכיוון
בלוני האויר של "עתון 77".

אויר זה ניפח
גם את ראשי
והוא פרח לו ככדור.

פלא שעד כה לא נחתתי?)

כעת,
משטחי ההרהור מתפרשים תחת מבטי
כמו שדה שיבולת קיצי.
גלי הלחם-לעתיד נעים ברוח, צהובים-צהובים.
(בכוונה איני אומרת
צהוב כמקלעות שמש או
זהוב כסריגי-פז.
הרי אין לי דבר מכל אלה
וגם שמותיהם אינם למידותיי.)

אני ניצבת בצד ואומרת
בגיחוך צנוע לתפארת:
באתי. ראיתי.
עתה,
הגיע זמני לשוב
ולהמתין לאסיף.