כשהתעוררה הגב' שמואל באותו בוקר, היא לא יכלה לדעת מה יטמון
בחובו יום; אף על פי כן, למרות ההנחה שאשה שפויה ונורמלית כמו
הגב' שמואל לא יכולה סתם כך לחזות את העתיד לקרות, מייד כשפקחה
את עיניה אל האור המעורפל של שעות הבוקר המוקדמות היא חשה
במעין כובד מעיק סביב לבה.
הלומת שינה, היא ניסתה להתעשת ולזהות את הרגש - האם קרה דבר מה
בליל אמש? אולי חלמה איזשהו סיוט באמצע הלילה שעוד לא נמחה
לחלוטין והותיר בה את חותמו?
לא; היא חיטטה בזכרונה, אך לא מצאה דבר שיכול להוות עילה למה
שעלול עוד להסתבר כהתקף חרדה, או אפילו התקף לב - אם אנו נוטים
להיפוכונדריה. הגב' שמואל דווקא אינה היפוכונדרית כלל - על כן
תירוץ סתמי מעין זה, המצריך נסיעה לבית חולים וטרחה רבה, לא
מספק. אין היא רגילה לחשוב כי מקור תחושותיה הוא בארעיות חסרת
הגיון, ועליה לרדת לעומקו של הדבר.
כך, תוך כדי התעמקות בהרגשה הסתומה הזו, היא בזבזה חמש דקות
יקרות בבהיה בתקרה כשהיא שואלת את עצמה מה, לכל הרוחות, קורה
לה.

בתום חמש דקות ומחצה נחת מבטה המשוטט על השידה שלימינה. השעון
העומד עליה הצביע על העובדה שהיא קמה רבע שעה מאוחר מהמתוכנן,
והיא, מבוהלת ומרוגזת על העיכוב, קרעה מעצמה את השמיכה
והתיישבה באחת, שפשפה את פניה כדי למחות את הישנוניות שנותרה
בה, ומיהרה לקום ולהציע את המיטה בחופזה לא אופיינית - הרי אף
פעם אין זמן מיותר לבזבז, ובמיוחד לא הזמן של הבוקר, שתמיד
איכשהו נוטה לנזול מהר מאד.
לאחר שלא נותר זכר לכך שלפני דקה וחצי ישנה שם דמותה הצנומה של
הגב' שמואל, היא רצה לחדר האמבטיה הקטן שלצד החדר כדי לסיים עם
טכסי הבוקר ולהתפנות לעיסוקי היום.

אחרי שהגב' שמואל העטופה במגבת ופרועת השיער יצאה בהליכה מהירה
מחדר האמבטיה, נזהרת שלא להחליק למרות שאין בכך כל צורך - אחרי
שהתקלחה הרצפה תמיד נותרה יבשה כמקודם - היא גחנה אל פנים
הארון שמול מיטתה ושלפה פריטי לבוש. כן, אלו היו דווקא פריטי
לבוש, לא סתם בגדים, שהרי מקומו של "בגד" הוא לשכב או להיזרק
בארון, ואילו "פריט-לבוש" מכובד הרבה יותר, לפחות אצל הגברת
המדוברת: תלוי בהדרת כבוד על קולב, חלק כאילו גוהץ זה הרגע,
וללא רבב על חזותו האלגנטית.
ידיה פרפו בזריזות את כפתורי החולצה והחליקו עליה מבלי משים,
למרות שלא היה בה כל דופי. לאחר שסיימה להתלבש היא העיפה מבט
אל השעון הזהוב שעל גב ידה והשיבה מבט מרוצה אל דמותה, שהשתקפה
בדלתות-המראה של הארון. אמנם האור הקר כבר התחמם קמעה והצהיב
פסים-פסים על רצפת החרסינה מבעד לתריסי-החלון שמעל המיטה, אך
השעה עוד לא היתה מאוחרת, כאילו שכלל לא איחרה לקום.

היא פנתה למראה לבחון את דמותה פזורת השיער, ואחרי שסירקה את
הרעמה הערמונית עד שהיא נחה על ראשה ברוגע, עיניה שוטטו הלאה
ממנו - לעגילי הזהב העדינים ולפניה המוארכות, בהן נחרצו מספר
קמטים כמעט בלתי-נראים לאורך זוויות הפה והעיניים. היא העבירה
עליהם יד קטנה עם מספר ורידים בולטים על גביה ונראתה מהורהרת
שוב. על האצבעות מטופחות-הציפורניים הבהיקה טבעת.
לאחר מספר רגעים היא הקיצה משרעפיה, ועיניה החומות המשוטטות
נעצרו על הבגדים שלבשה. גם אם הבחינה כי המכנסיים הבהירים שיוו
לה מראה אפילו נמוך יותר מהגובה הלא מזהיר בו התברכה, היא לא
נתנה כל סימן לכך, ובראותה כי השעה הולכת ומתאחרת היא מיהרה אל
דלת הכניסה. בדרך חטפה את תיקה השחור ושתי שקיות גדולות ושלחה
נשיקה אוורירית לבעלה המנומנם על הספה. הוא הרים את עיניו
המצועפות מהטלויזיה, שלח לה נשיקה חזרה ואמר "אל תחזרי מאוחר
מדי, טוב?" היא חייכה, חטפה תפוח ומיהרה החוצה.
הרחוב כבר היה שטוף שמש של סוף קיץ.

צעדיה של הגב' שמואל היו קלים יותר ויותר עם כל צעד כאשר היא
ירדה בהדהוד את שתי הקומות שהפרידו בין הדירה לבין הרחוב.
בדיוק כאשר יצאה מן הבניין אל הרוח הקרירה שבחוץ ופנתה לכיוון
החניה, נשמעה מנגינה צורמנית שאמורה היתה לחקות את מוצארט.
"כן," ענתה בקול חסר סבלנות, מחזיקה את הטלפון הסלולרי ביד אחת
ומנסה לרכוס את התיק בשניה, חוששת ששוב תתעכב.
עיניה עברו על החניה וחיפשו את המקום בו בעלה החנה את הרכב
אתמול בערב. לאחר מספר רגעים של הקשבה מפוזרת היא קפאה כשידה
הימנית על הרוכסן. "רגע, אז מה קרה?" קולה התחדד וקמט של דאגה
הופיע במצחה. לאחר מכן פניה התבהרו בהבנה, והיא חייכה והמשיכה
ללכת. "אורית, תנסי להבין. כבר הסברתי לך שזה לא משהו אישי.
תהיי הגיו... לא! די, תירגעי כבר. ועכשיו," גב' שמואל נשמה
עמוק והמשיכה, "עכשיו תקשיבי. קודם כל, למה את צועקת עליי? אני
יכולה להבין אם את רוצה אל-תקטעי-אותי! להרוג את השליח, אבל לי
אין שום קשר למעצבת הזאת, שאגב, הכרתי בכלל דרכך. מה לי ולה?
אני בכלל לא אוהבת את הסגנון הזה." היא עצרה את שטף דיבורה
שזרם לו בקור מאופק ונונשלנטי כשהגיעה להונדה הכסופה, התיישבה
בה והניחה את הטלפון הקטן על מכשיר הדיבורית. נשמע צפצוץ,
והמלמול החלוש כעת הוגבר פי עשרת מונים, כשקולה של האשה
ההיסטרית מצדה השני של השיחה מהדהד בכל חלל הרכב.
גברת שמואלי הניחה את הראש על ההגה ורק ייחלה שהרעש היללני הזה
ייפסק.

מובן שברגע כזה, שנדחק איפשהו בין המוני רגעים צפופים, מראהו
של הגלים הלוחכים את החוף לא יכול לעורר בגברת לבני איזושהי
קונוטציה נוסטלגית או אירוטית. בכלל, היא לא מבינה מה הקשר בין
גלים לאירוטיקה. היא גם לא מתה על ש"י עגנון והאסוציאציות שלו,
שתמיד מובילות לסקס בלי שום קשר למטרת התיאור או למתואר עצמו,
ובהחלט לא אוהבת לנהוג בצורה דומה.
מה לה ולאירוטיקה? ובמיוחד עכשיו, למי יש זמן?
גם השקיעה, ברור מאליו, לא גרמה לה לעצור ולהרהר מחשבות נוגות
ופואטיות. נו, אז יש מימינך ים. ושמש. והשמש אדומה. אז מה
שהשמש אדומה. היא אדומה באותה צורה בדיוק בכל יום, אפילו
פעמיים. אז למה לך להסתכל עליה בכלל.
עכשיו יש בה כוונה אחת ויחידה; היא ממשיכה לרוץ - מביטה הישר
קדימה, מזיעה ומתנשפת, מותחת רגל אחר רגל ומתפללת לא למעוד -
לכיוון הכללי של האודיטוריום. המחשבה היחידה שיכלה להרשות
לעצמה ברגע זה היא מתי, מתי כבר ייגמר השביל הזה של הטיילת.
אפילו בטירונות, היא חשבה, לא רצה כל כך הרבה. אבל מה החוכמה
כשאת מיועדת לשרת בתור מזכירה בחיל המודיעין.

דקירה חדה בצדה השמאלי חטפה את נשימתה לרגע קט. גווה נשמט כמו
מריונטה, והיא האטה את השעיטה, מתקפלת מעט, מחזיקה את הצלעות,
מנסה לנשום את הכאב הלחוץ בריאותיה החוצה. היא עצרה ושאפה
ונשפה עד אשר נשימתה התייצבה. לעזאזל, כמה זמן אפשר כבר ללכת,
אולי בכלל הלכתי לאיבוד. פנסי הרחוב שהחלו נדלקים עטו עליה
סחור סחור. אילולא מחויבויותיה היו חתומות בה כמו צריבה
מלובנת, אפשר שהיתה עוצרת וחוזרת הביתה.

השמים החלו מאבדים את הנוגה התכול הבהיר, והאינדיגו מן המזרח
נספג בהם כמו דיו הפושה בנייר. צינת הים אחזה בה לפתע, והיא,
מחבקת עצמה בזרועותיה, תהתה ברעד מצטמרר היכן זו הסתתרה עד
עתה, והתנחמה במחשבה שלפחות כך יימחה גון פניה הארגמני מן
הריצה וזיעתה תתקרר.

אמנם לא היתה זו ריצה ארוכה, רק רבע שעה מתחנת האוטובוס בה
ירדה; אך לאשה שכמותה - והכוונה היא למעשנת, כמובן - אין זה
עניין של מה בכך. בטח לא כאשר היא נמצאת בעיר זרה, ובטח ובטח
לא כאשר היא מאחרת לבכורת התאטרון של "כלו כל הקוצים" באותה
עיר, שכעת לא היתה צבועה כחלחל ואף לא אינדיגו, אלא גון
בין-ערביים שמעולם לא נמצא לו שם, מעין כחול כהה נסוך
סגול-בורדו מצדו האחד ומעט כתמי כתמתם של שאריות-שקיעה מצדו
השני. נוף העיר יכל לעורר התפעלות בדמות המתנשפת שעמדה באמצע
שביל הטיילת המרוקן מאדם, אם הטלפון הסלולרי שלה לא היה מצלצל
בו ברגע. היא שלפה אותו בקוצר רוח וחשש קל, שהתגבר כשראתה את
המספר שעל הצג.

"כן?" נשפה לתוך המכשיר המבריק, בולעת את הרוק הצמיגי, מנסה
להחניק את ההתנשפות.
"גלית, מה -"
"אני כבר שם!" לא, הטון אגרסיבי מדי, חשבה. שומעים שמשהו לא
נכון.
"את מה?..." הקול שבצד השני נשמע מבולבל.
"אני תיכף מגיעה. יכול להיות שטיפה הלכתי לאיבוד, אבל זה בסדר,
אני מסתדרת." קלילות, גלית. קלילות. אל תלחיצי אף אחד.
"אה... בסדר, תשמעי, אנחנו גם ככה טיפה מתעכבים. בואי עכשיו,
אם מישהו ישאל אז תגידי שבינתיים התעסקת עם הסאונד."
"מה, ברצינות? מי יאמין לי?" צחוק נמלט משפתיה. נו באמת, אני
ומערכת הסאונד. מילא תאורה, אבל זה כבר מוגזם.
"אוי, חומד, מה יהיה איתך... טוב, אז תגידי שניסית לעזור לי או
משהו, שאנשים היו צריכים את עזרתך, תמציאי משהו, לא עקרוני מה,
רק שיהיה לך תירוץ טוב."
"אחלה. אבל זה לא ממש משנה, הרי ממילא אף אחד לא יתעניין."
"תראי, אליבי לא הרג אף אחד."
"חוץ מאשר את המתמודד השני לכסא החשמלי," היא חייכה חיוך
ציני.
"אין פה כסאות חשמליים, למיטב ידיעתי."
"באמת? טוב, אבל צליבות יש, בעיקר בעיתונים."
"תפסיקי עם השטויות ותבואי כבר. תיזהרי לא לחטוף התקף לב
באמצע."
"זה בסדר, אני אשתדל למות מחר. ביי."
"תיגמלי כבר, יא מאפרה מהלכת. יאללה, ביי."

מעודדת קמעה, היא השליכה את המכשיר הכסוף לתיק, ופנתה ללכת
בכיוון שעל פי המפה היה אמור להוביל אותה הישר לפתח האולם,
והנה השביל נמתח תחת רגליה, הנה הדרך מתקצרת לה אל האופק, הנה
חולפות לצדה מכוניות, הנה מתכהים להם השמיים כיין המבשיל, הנה
רוח הים דוחפת אותה לפנים, הנה מסתמן לו באופק בניין אפרפר
ובלתי מובן, הנה הוא מכריז על נוכחותו בשלט מואר המאשר את
הליכתה ומותח את שפתיה לחיוך, והנה מקץ חמש דקות היא כבר תזרוק
חיוך אל השומר העומד בשער ההיכל ואל האנשים המתגודדים, ותפסע
במלכותיות לתוך המבנה המואר.