מובן שברגע כזה, שנדחק איפשהו בין המוני רגעים צפופים, מראהו
של הגלים הלוחכים את החוף לא יכול לעורר בגברת לבני איזושהי
קונוטציה נוסטלגית או אירוטית. בכלל, היא לא מבינה מה הקשר בין
גלים לאירוטיקה. היא גם לא מתה על ש"י עגנון והאסוציאציות שלו,
שתמיד מובילות לסקס בלי שום קשר למטרת התיאור או למתואר עצמו,
ובהחלט לא אוהבת לנהוג בצורה דומה.
מה לה ולאירוטיקה? ובמיוחד עכשיו, למי יש זמן?
גם השקיעה, ברור מאליו, לא גרמה לה לעצור ולהרהר מחשבות נוגות
ופואטיות. נו, אז יש מימינך ים. ושמש. והשמש אדומה. אז מה
שהשמש אדומה. היא אדומה באותה צורה בדיוק בכל יום, אפילו
פעמיים. אז למה לך להסתכל עליה בכלל.
עכשיו יש בה כוונה אחת ויחידה; היא ממשיכה לרוץ - מביטה הישר
קדימה, מזיעה ומתנשפת, מותחת רגל אחר רגל ומתפללת לא למעוד -
לכיוון הכללי של האודיטוריום. המחשבה היחידה שיכלה להרשות
לעצמה ברגע זה היא מתי, מתי כבר ייגמר השביל הזה של הטיילת.
אפילו בטירונות, היא חשבה, לא רצה כל כך הרבה. אבל מה החוכמה
כשאת מיועדת לשרת בתור מזכירה בחיל המודיעין.
דקירה חדה בצדה השמאלי חטפה את נשימתה לרגע קט. גווה נשמט כמו
מריונטה, והיא האטה את השעיטה, מתקפלת מעט, מחזיקה את הצלעות,
מנסה לנשום את הכאב הלחוץ בריאותיה החוצה. היא עצרה ושאפה
ונשפה עד אשר נשימתה התייצבה. לעזאזל, כמה זמן אפשר כבר ללכת,
אולי בכלל הלכתי לאיבוד. פנסי הרחוב שהחלו נדלקים עטו עליה
סחור סחור. אילולא מחויבויותיה היו חתומות בה כמו צריבה
מלובנת, אפשר שהיתה עוצרת וחוזרת הביתה.
השמים החלו מאבדים את הנוגה התכול הבהיר, והאינדיגו מן המזרח
נספג בהם כמו דיו הפושה בנייר. צינת הים אחזה בה לפתע, והיא,
מחבקת עצמה בזרועותיה, תהתה ברעד מצטמרר היכן זו הסתתרה עד
עתה, והתנחמה במחשבה שלפחות כך יימחה גון פניה הארגמני מן
הריצה וזיעתה תתקרר.
אמנם לא היתה זו ריצה ארוכה, רק רבע שעה מתחנת האוטובוס בה
ירדה; אך לאשה שכמותה - והכוונה היא למעשנת, כמובן - אין זה
עניין של מה בכך. בטח לא כאשר היא נמצאת בעיר זרה, ובטח ובטח
לא כאשר היא מאחרת לבכורת התאטרון של "כלו כל הקוצים" באותה
עיר, שכעת לא היתה צבועה כחלחל ואף לא אינדיגו, אלא גון
בין-ערביים שמעולם לא נמצא לו שם, מעין כחול כהה נסוך
סגול-בורדו מצדו האחד ומעט כתמי כתמתם של שאריות-שקיעה מצדו
השני. נוף העיר יכל לעורר התפעלות בדמות המתנשפת שעמדה באמצע
שביל הטיילת המרוקן מאדם, אם הטלפון הסלולרי שלה לא היה מצלצל
בו ברגע. היא שלפה אותו בקוצר רוח וחשש קל, שהתגבר כשראתה את
המספר שעל הצג.
"כן?" נשפה לתוך המכשיר המבריק, בולעת את הרוק הצמיגי, מנסה
להחניק את ההתנשפות.
"גלית, מה -"
"אני כבר שם!" לא, הטון אגרסיבי מדי, חשבה. שומעים שמשהו לא
נכון.
"את מה?..." הקול שבצד השני נשמע מבולבל.
"אני תיכף מגיעה. יכול להיות שטיפה הלכתי לאיבוד, אבל זה בסדר,
אני מסתדרת." קלילות, גלית. קלילות. אל תלחיצי אף אחד.
"אה... בסדר, תשמעי, אנחנו גם ככה טיפה מתעכבים. בואי עכשיו,
אם מישהו ישאל אז תגידי שבינתיים התעסקת עם הסאונד."
"מה, ברצינות? מי יאמין לי?" צחוק נמלט משפתיה. נו באמת, אני
ומערכת הסאונד. מילא תאורה, אבל זה כבר מוגזם.
"אוי, חומד, מה יהיה איתך... טוב, אז תגידי שניסית לעזור לי או
משהו, שאנשים היו צריכים את עזרתך, תמציאי משהו, לא עקרוני מה,
רק שיהיה לך תירוץ טוב."
"אחלה. אבל זה לא ממש משנה, הרי ממילא אף אחד לא יתעניין."
"תראי, אליבי לא הרג אף אחד."
"חוץ מאשר את המתמודד השני לכסא החשמלי," היא חייכה חיוך
ציני.
"אין פה כסאות חשמליים, למיטב ידיעתי."
"באמת? טוב, אבל צליבות יש, בעיקר בעיתונים."
"תפסיקי עם השטויות ותבואי כבר. תיזהרי לא לחטוף התקף לב
באמצע."
"זה בסדר, אני אשתדל למות מחר. ביי."
"תיגמלי כבר, יא מאפרה מהלכת. יאללה, ביי."
מעודדת קמעה, היא השליכה את המכשיר הכסוף לתיק, ופנתה ללכת
בכיוון שעל פי המפה היה אמור להוביל אותה הישר לפתח האולם,
והנה השביל נמתח תחת רגליה, הנה הדרך מתקצרת לה אל האופק, הנה
חולפות לצדה מכוניות, הנה מתכהים להם השמיים כיין המבשיל, הנה
רוח הים דוחפת אותה לפנים, הנה מסתמן לו באופק בניין אפרפר
ובלתי מובן, הנה הוא מכריז על נוכחותו בשלט מואר המאשר את
הליכתה ומותח את שפתיה לחיוך, והנה מקץ חמש דקות היא כבר תזרוק
חיוך אל השומר העומד בשער ההיכל ואל האנשים המתגודדים, ותפסע
במלכותיות לתוך המבנה המואר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.