כשיצאה מהבניין ופנתה ללכת, עקב נוקש אחר עקב בהתנודדות קלה,
הרחוב ההומה נפרש לפניה מפה מקומטת, היא חשבה לעצמה כמה אירוני
המצב, דווקא ביום קיץ חם כזה עליה ללכת לסופר פארם לקנות תרופה
נגד שיעול, אבל בעצם מה היא מתפלאת, הרי תמיד היה לה המזל הזה,
מזל של ההסתברות הנמוכה, ובעצם הדבר היה צפוי, הרי, כפי שאמרה
לו באותה הזדמנות, המזל הרע רודף אותי, והוא נד בראשו וגיחך.
עכשיו לזכור לפנות פינת רחוב ימינה, היא מעיפה מבט בשלט הלבן,
רק לא להיאבד בין רחובות ארוכי-שמות, אבל מה היא בכלל חושבת
לעצמה, מתי זה בכלל קרה שאבדה, הרי מעולם לא, והיא מתגוננת
מהמחשבה שקרה גם קרה, פינה חבויה בזכרון היא מדחיקה לאחורי
הראש, הזכרון עודו חי ובועט אך היא מדחיקה ודוחקת בכוח, ופתאום
הכל עולה בועה על פני המים והיא מתנפצת בדקירת סיכה, ומוחה
מוצף, ופתאום ההוא עולה לנגד עיניה, והשמש מסנוורת כל כך, היא
ממצמצת וכמעט מועדת, איפה משקפי השמש כשצריך אותם, אלה של
אירוקה, באמת חברה איכותית, זה הרי מסנן את כל האולטרה-סגול,
ציין בגאווה כשהוציאה אותם חרדת כבוד משקית הפלסטיק, מעכשיו
השמש הזאת לא תפריע לך, כל תושבי העיר חיים עם המזג האויר הזה
ואני בטוח שגם את תיכף תתרגלי, הוסיף ברכות, ואחרי שחרט עליהם
את שמו והוסיף גימור נשיקה לאותיות המוזהבות לקחה אותם עמה לכל
מקום.
הם הרי אפילו היו לה באותו מקרה, כאשר דרך המסך האפור-כהה כל
הרחובות נדמו לפתע חוזרים על עצמם, במיוחד כשהשעה התאחרה עוד
ועוד וכל רחוב הפך זהה לקודמו, ועלתה בה לאט הבהלה, האם היא
הולכת במעגלים סביב אותו הרחוב, סביב אותו בית, סביב עצמה,
איפה אני בכלל, חוסר האונים לפת את ידיה סביב נרתיק המשקפיים
והיא החזיקה בהם חזק הגנה פסיכולוגית מתחלואי העיר הבלתי
מוכרת, אך מהגשם לא הייתה בהם כל תועלת, והיא פנתה ורצה להתחבא
תחת גג חנות חסרת שם ובהתה בשמיים ומשכה באפה עד שמוכרת נדיבה
נתנה לה שיחת טלפון להצילה, והיא מלמלה לעצמה, ממש צדקה פה,
ומכוניתו התכולה שבאה להושיעה מהחנות, לאחר שהודתה למוכרת
וחייכה ומחטה את אפה, הייתה כיסוי נאה מהשמיים הרטובים, וכמה
ביחד צחקו על המקרה מעל כוסות תה וריבה, והודתה לו נשיקות
נשיקות על הצלה מוצלחת אחת מהעיר הגדולה שפצתה פיה לבלעה, אך
היום החיים בולעים אותה שלמה, היא נאנחת ועיניה בחלונות הראווה
המאובקים, והעיר הזו תקעה סכין בגבה עם כל אורותיה ורחובותיה
והחנויות המזדהרות, וביניהן לפתע קמה החנות שהיתה צריכה, כבר
עומדת מולה, דלתותיה סגורות והיא כמו נפוחה מגאווה עצמית.
אסירת תודה למזגן היא נסחפה פנימה, ועיניה נאבדות בינות למדפים
הקרירים, מוצרים על גבי מוצרים בסדר מרובע על גבי מדפי שתי
וערב, כמה שפע, היא נרעדת, והם נראים כמשכפלים את עצמם, כה
רבים על קונה אחת עם אשראי דחוי, והרי לא יסורו לשימושה, הם
מושכים אותה חוטים-חוטים לעיניים, רק תקני אותי, רק תקני אותי,
והיא לא מתעכבת גם לא על אחד ויחיד שמא יהפנט ותקנהו להזרק
בארון האמבטיה והכסף יאבד, ובמקום זאת היא מביטה סביב להתחמק,
זהירה פן תאבד עצמה, והכל מעוצב לתפארת, וכמה כסף הכל מראה
כאן, וכה מבהיק- ממש אמריקה, כפי שהוא היה נושף בזלזול את ענני
הסיגריות ממנו והלאה, והנה פה אסור לעשן אדום על גבי לבן, כמה
מתורבתים הפכנו.
הנהירה אחרי העושר מעייפת אותה, רק רוצה לחזור משם, ומחפשת אחת
בחלוק לבן ותג עם שם להראות מדף תרופה ולברוח, אין בכוחה לדבר
ולא לסקור דברים שחסרונם יחמיץ פניה, והרי מאושרת היא אז מה
הצורך בכל אלה, ולמה שפתיה צריכות להיות מבריקות יהלומים או
אדומות דם, הבל הבלים כי הכל הבל, אבל למה פתאום קהלת, מתי
הספיקה להזכר בשיעורי תנ"ך, או שמא לא היה זה התנ"ך אלא
אימרותיו, שוב פעם הוא, למה הכל מתחיל ונגמר בו, ונמאסו בה
המחשבות, הרי יש לה את חייה, ולו יש את חייו, והנה הרי אפילו
לחנות הלכה לבד, אין היא צריכה איש וזהו זה, והנה הבחורה
האדיבה עם התג ניגשת אליה ודורשת להציע עזרתה, והתרופה שרצתה
צוחקת עליה ממדף הסמוך לשלט האוסר על העישון, ידה קוטפת אותה
בתנופת נצחון ופונה ללכת.
הקופה קרובה אליה מרחק עשרים צעד, והיא צולחת אותם במבט ישיר
קדימה, לא תחמוד, אמרו, והיא מגחכת נוכח המחשבה ומתעלמת
מנצנוצם המפתה של צעצועי הפאר מצדדיה, ושתי נערות קצרות שיער
מנסות איזשהו תכשיר על לחייהן, ולמה, הרי כל כך צעירות, ומביטה
סקרנות טהורה, ואחרי שסיימו הולכות גם הן לגשת לקופה, והיא
עוצרת ומחכה שיעברו קודם, לראות מה יהיה, ואחריהן עוברת את
הצעדים הנותרים ונעמדת בתור המסודר.
אנשים אחר אנשים, לכל אחד חיים משלו וסיבה משלו להיות שם,
ואולי לא, אולי הכל שם רק בשבילה, אשליית חיים פילוסופית, ולמה
פתאום נדבקה במחשבה, הרי זה לא כך, ועדיף שרק תביט בשקט ולא
תשחק במשחקי חשיבה, הנה מצביעה לעצמה על הנערות שקונות תכשירי
איפור להתפאר ולשחק בגדולות, והנה אשה ובידה חיתולים, רסק,
דייסה ומסרק קטן, עדין עד כדי שבירה, וודאי ליילוד, וממתי
מסרקים תינוקות, מבטה נודד בתהיה לדמות הבאה בתור, שערה השחור
האסוף נראה מוכר, האם זו אותה אחת, והרי לא תטעה בנקודת החן על
לחייה, ונקודת החן נועצת עצמה בעיניה בכוח וההבנה מתפרצת לראשה
ואיתה גם השנאה, רודפת אותה במעגלים, היא נושכת שפתה ונושמת
עמוק להרגיע הסחרור, נועצת עיניה אל תוך ראשה לנחש האם מאושרת
היא, האם טובים חייה כעת, האם בכלל מגיע לה אושר, והופכת מרירה
בלא להבחין, אולי הוא יעזוב אותה תמורת אחת מחברותיה בשכר
חליפין וינקוב מחיר בשרה, מחיר דמה, והרי כל כך רוצה שזה יקרה,
הרי זה יהפוך אותן חברות צרה, ריבים שכאלה רק מקרבים, הן יהפכו
חברות, תוכח צדקתה, אולי היא אפילו תזוכה, היא מביטה אל פקעת
הפחם, אולי תהיה לי סיבה לסלוח.
ופתאום המרירות נשטפת כלא היתה, ובעצם למה היא שם בכלל, האם
היא חולה, אולי הוא זה שחולה, ומוחה מצייר לו תסריטי תאונות
דרכים ומחלות, ואינה מתאפקת, מציצה במה שבידיה, ומבין ידיה
האסופות מציצה בה חזרה ערכה לגילוי הריון.
ערכה לגילוי הריון ולכה כחולה על הציפרניים.
ערכה לגילוי הריון וטבעת כסף עדינה על הקמיצה השמאלית.
ערכה לגילוי הריון ונקודת חן על לחי ימין.
ערכה לגילוי הריון ושיער שחור בגומיה כחולה, ערכה לגילוי
הריון, חבילה לבנבנה עם כיתוב אדום, ערכה לגילוי הריון.
מוחה מעכל את המילים. המלים מתפרקות להברות, אז לאותיות ולבסוף
לאנחות, והאנחות הופכות להתייפחות רטובה על לחייה וכבושה בין
ידיה, מתגברת בחזה כדור שלג ומתגלגלת מגרונה בקול זעקה חנוק.
עוברים ושבים מאטים בדרכם, נועצים בה ומציעים ממחטות רחמים
ומבטים משתתפי-צער ובוהים, והמוכרת מבולבלת מעט וממשיכה בדרכה
להתעלם, והיא עצמה אינה מבינה מה קורה, אולי עיניה הבינו משהו
שעודנו נבצר ממוחה, ולמה פתאום נפל דבר כך, ולמה לא יכולה
לנשום את זה החוצה, מה כבר, ועודנה ממררת, האם זה החום, מכת
שמש, או שמא החום בראשה, אולי כי חולה היא, וזו ששם כמובן
בריאה, והיום תשתין על מקל ותגלה שנוצר בתוכה ייצור חדש, פרי
אהבה, אהבתה וודאי מתוקה ואצלה המרירות מחפשת פתח לצאת, ולמה
לא הבינה קודם, לפני חודשים רבים, כשהיו מנהלות שיחות-לילה וזו
ששם היתה מסמיקה בזמנים הלא-מתאימים, והוא היה תמיד נבוך ועסוק
מדי, ובחדר היו עפים ניצוצות שהיא היתה מדמה עצמה כשולחת, הרי
לא חשבה כלל, בדיוק כמו באותו היום בו הוא התפרק מהשקר וגולל
בפניה הכל, והיא גוללה את חפציו במורד המדרגות וריסקה ספל
לתוספת, אבל מה עכשיו, ומה על ההיא, למה לא מביטה בה, למה
ממשיכה לעמוד בתור בשלווה כזאת, ואולי כן מביטה מזווית עינה,
כי לא נעים, אך לא רואה, הרי תמיד אמרה שיש הבדל בין להסתכל
ולראות.
בשביל עוברי האורח היא בוודאי סתם מטורפת או עוד אחת שחוסר
היכולת ללדת שובר את לבה, שיחשבו כך, למה לא, אולי זה עדיף
מהאמת, ובראשם ובמחשבותיהם היא אומרת שאין זה הוגן שנשים
יולדות יקנו במקום עם נשים שלא, ובוודאי הם גם חושבים כי היא
תתלונן על רחמה הסגור, קרובה היא לצחוק על מה שאין הם יודעים
ועל ניחושיהם, ובליבם הם גם עונים לה, גיברת, החיים זה לא
פינקניק, והיא בוכה לניחומיהם ששמעה ולניחומיהם שלא שמעה, ואין
בכוחה לתקן את מחשבותיהם.
היא וודאי עדיין לא רואה אותה, אך הגב לא מופנה כלפיה עוד -
ההיא הפנתה פנים סקרניות אל מקור היפחות, שערה השחור אסוף
מאחורי הפנים, ונועצת בה עיניים ואינה רואה אותה, והרי מה
הפלא, היא רצתה שיהי כך במיטב כספה, הספר עמל על כך קשות, והיא
למדה את אומנות זיוף הפנים, אך כל המסקרה כעת נוזלת, ואולי ללא
האיפור תזהה, ואולי עדיף שלא, ולפני שתזהה היא פונה לברוח,
ולעזאזל עם התרופה, איפה הדלת הארורה, היא רצה לצאת, והשומר
מבטא מלים שמשמעותן להראות על ה'אין יציאה' התלוי על יד הדלת,
ואלוהים, הרי גם עליה יהיה שלט בקרוב, שלט מתעגל מתוך שמלת
הריון, שלט שמצביע על כיוון הבגידה החד סטרי, ועליה ייתלה אחר,
כתוב באותיות שנחרטו על גבי משקפי שמש זולות שמישהו פעם הכניס
לתוך קופסה של אירוקה, אותיות שחוקות-זמן שיאמרו משהו שאיש לא
יוכל לקרוא, כן, עליה ייתלה שלט מלבני ומיותם, לתלות במוזיאון
על יד הספינקסים החנוטים.