מכירים את ההרגשה הזאת, שאם לא תצרחו, תבכו או תעשו משהו, אתם
הולכים להתפוצץ?
כשכל הרע שבעולם נכנס לכם ללב ולא רוצה לצאת משם.
כשגם שאתם כבר בוכים ומוציאים את כל הרע זה לא עוזר, כי אז אתם
רק שוקעים ברחמים העצמיים שלכם.
כשאתם מגיעים כבר לשלב האדישות, שבו כבר לא אכפת לכם מכלום,
אולי רק חוץ מלחיות או למות.
כשאתם רק חושבים כל הזמן על לברוח מפה, או פשוט להיעלם.
כשאתם מדמיינים את ההלוויה שלכם ומנסים לנחש מי יבכה עליכם
ולמי אתם בכלל לא תחסרו.
כשבא לכם לרצוח כל אדם שמחייך אליכם או שואל אתכם מה נשמע.
כשאתם נכנסים למעגל אינסופי של דיכאון, תסכול, ייאוש, כעס וכל
שאר הרגשות שגורמים לכם לרצות להקיא.
כשמבחוץ אתם צוחקים, אבל עמוק בפנים בא לכם לבכות.
כשבכל פעם שאתם הולכים לישון, עמוק בפנים אתם מקווים שלא תקומו
לעולם.
כשאתם עומדים מול המראה ורואים כמה העיניים שלכם אדומות
ועצובות.
כשמדברים אליכם ואתם לא קולטים כלום, רק שקועים בעולם שלכם.
כשכולם אומרים לכם שזה רק הגיל ושזה משבר שיעבור עוד מעט, אבל
לכם זה נראה כמו נצח.
כשכל בוקר כשאתם קמים אתם מחפשים את הסיבה הכי קטנה למה כדאי
לכם לקום ולעבור גם את היום הזה.
כשהמטרה שלכם בחיים היא רק לעבור אותם בשלום. לעבור כל יום
בנפרד ולהתפרק כשאתם מגיעים סוף סוף הביתה.
כשאתם מנהלים שיחות נפש עם החתול שלכם ומספרים לו כמה כיף לו
שהוא לא בן אדם, שהחיים שלו כל כך פשוטים ושגם אתם רוצים להיות
כמוהו, בלי דאגות.
מכירים את ההרגשה הזאת?
כי אני מכירה. |