"שחרר אותי בשם האהבה", אמרתי לו חצי בוכה חצי צועקת. "שחרר
אותי כי אני לא עומדת בזה נמאס לי לחיות בשביל כלום, בשבילך".
"אני לא כלום", אמר בקול נעלב וראיתי גם את עיניו מתמלאות
דמעות ענקיות, כמעט כמו שלי.
זה נשמע כאילו ראיתי הרבה סרטי בנות. אבל אלו המילים שיצאו לנו
מהפה. ואני נשבעת שלא תסריטאי היה מעורב בזה. הרגשתי שזה מה
שהוא צריך לעשות, לשחרר אותי, לתת לי לברוח, לתת לי לגדול, לתת
לי לפרוח, לתת לי להיות אני, לא הבחורה שלו, לא הילדה שלו, לא
האישה שלו, אני.
ידעתי שאם הוא אוהב אותי, באמת, הוא ייתן לי ללכת בשם האהבה,
או בשם דבר שמלצי ונכון אחר. הוא לא נתן לי ללכת. רק כרך
זרועותיו סבבי חזק, מן חיבוק דוב שעשה לי צמרמורת, ואמר לי
"אני אף פעם לא אוותר עליך. את האושר שלי והבחורה שלי וכבר
הגענו כל כך רחוק אי אפשר לוותר עכשיו", למרות שבמשפט הזה היו
יותר מידי "שלי", והרחוק היה פרק זמן של חודש פלוס מינוס. לבי
נתמלא חמימות שסילקה את כל הספקות, וגם כמה ילדים עיקשים,
שעמדו מולנו בצד של החנויות. חמימות שגרמה לי לשכוח הכל.  
דווקא בסיטואציה הישנה הזאת נזכרתי כשנפרדנו, כשאמר לי שלום,
למרות שזה היה הריב הראשון שלנו. זה היה בדיוק הריב הבתולי הזה
שנזכרים בו ומחייכים חיוך נוסטלגי. הריב שאחריו באה נשיקה
מתוקה, לא מינית, מתוקה. נשיקה שהזוג ישוב בו על מדרכה מלוכלכת
והילה מטורפת, לבנה ויפה עוטפת אותו, הילה של מדרכות כנראה.
כשעזב, חזרתי ואמרתי "בשם האהבה, בשם האהבה" כמו אחת שדבק בה
טירוף. תחילה חשבתי באופן חיובי, אולי התאהב בי והבין שטוב לי
בלעדיו, אולי עשה את זה בשבילי. אך ידעתי שהכל קשור בו, אליו,
לפחדים שלו, לאהבות שלו. למרות שחזר ושינן עד כמה אנוכית אני,
לא נתתי לעצמי להאמין בזה, להאמין לו. אדם שאוהב אהבה כל כך
גדולה בלי גבולות, אני, לא יכולה להיות בי אפילו שמץ של
אנוכיות.
העובדה הייתה שלפתע היה לו טוב בלעדי או שהבין שליבו לא שלי,
שאני לא מספקת אותו או שצבע העיניים שלי לא מספיק יפה. והוא
הלך לו.  
דאג לי כשהלך ואמר שכואב לו מדיי כרגע להיות איתי בקשר ושזה לא
בריא גם בשבילי. "העבר שלנו יהיה שזור יחד לנצח, כי אנחנו
אהבנו באמת וזה נדיר". למרות כל האמרות המפוצצות ולמרות החיבוק
האחרון שהזכיר לי קצת את החיבוק מהריב הישן על המדרכה, ולמרות
שהעצב היה שייך לשנינו כשנפרדנו.
ידעתי שלא הלך בשם האהבה.
אלא אחריי ליבו.
והיום אני מבינה שגם זה בסדר.