חחחחחחחחח זה פשוט קורע!
היום רפה אמרה לי שאני מתייחסת לדפיוצר שלי, כאילו זה היומן
שלי.
באמת...
היא תיארה את זה ככה: "את כועסת אז את רושמת בבמה. כאילו שזה
היומן שלך!" ואני כזה, שראסמי מסכימה איתה לחלוטין, קבעתי:
"ראסמי נכון!"
חחחח... נו מה?!
אני מעדיפה לספר את זה ליומן (אלקטרוני) מאשר לאנשים שאחרי זה
יעשו בזה שימוש נגדי, או ייתנו לי עצות.
לא רוצה עצות. אם הייתי רוצה, הייתי מבקשת.
אני כולה רוצה שיקשיבו לי, כמו כל בנאדם בעולם. אז לא... יש
קטעים שחברות שלי פשוט לא מסוגלות להיות שם ולהקשיב לי. ואני
מבינה אותן. אני לא כועסת עליהן או משהו כזה חס וגראס.
בשביל זה יש לי את היומן שלי...
והאמת היא.... שאני מעדיפה את במה מאשר עוד איזה מחברת מפגרת
שבטח תיעלם לי אחרי יומיים.
נו כן, מה?! לא שמתם לב שיש לי טונות מונולוגים?
מה הבעיה עם זה? אני רושמת סיפורים, שירים וגם מונולוגים.
הרוב זה מונולוגים. אבל... בשביל זה יש את במה למעשה לא?! הרי
מונולוג זו גם יצירה.
אז זהו.
אני מתייחסת לבמה כאל היומן שלי.
מפריע למישהו? |