הרדיו נעול - גלגל"צ. אריק איינשטיין ברדיו מדבר על מסיבה ב-82
בקיץ ועל איזו תאונה. אני מושיט את היד אל צדו השמאלי של ההגה
ומאותת שמאלה. הכביש ריק, אבל אני מכריז על מעבר למסלול
השמאלי. בזהירות, כמו שאומר הג'ינגל. מתחבר לעורק התחבורה
המרשים במדינה. משמאל ומימין צעצועי פרסומות מתגלגלים
ומסתובבים, משוועים לטיפת תשומת לב שאולי יקבלו ואולי לא. אני
חושב לעצמי שגם אני אולי פרסומת - מסתובב במקום ומבקש שישימו
אליו לב. יקנו את מה שיש לו לומר, ישקיעו בו מחשבות. אני רק לא
מבין מה אני מפרסם בדיוק.
ממשיך לנסוע, השעה 3:30 באמצע הלילה. עוד כמה עופות לילה
דוהרים ברכבם משמאל ומימין, השלטים האלקטרוניים מבשרים פקק
בהמשך הכביש. "3:30 לפנות בוקר, ססס אמק" אני מסנן. הפרסומות
עדיין מחייכות אלי באושר. מה אכפת להן? גם ככה הן תקועות פה כל
הזמן. גם כשאף אחד לא מסתכל ולאף אחד לא אכפת. כל עוד לא
יורידו אותן - הן נשארות במקום ולא משנה מה דעתן וכמה הן
חושבות שהן מוצלחות. אף פרסומת לא יודעת מתי זה יבוא, אבל יום
אחד הכל ייגמר ויחליפו אותה בפרצוף מחייך אחר, או בשדי
הדוגמנית התורנית, אולי במוצר עצמו. מוגדל כמובן, שכולם יראו.
כשאתה פרסומת - אסור לך להצטנע.
ברדיו הפינק-פלויד שרים את "תקוות גבוהות" - מתגעגעים לפעם
כשהכל היה ירוק וטוב והמציאות של היום נראתה אז כעתיד מזהיר.
אני חושב על העבר שלי ומתקשה להיזכר בדשא ירוק. שדות חול היו
אצלנו לא מעט. עם הרבה עשבים שוטים במיוחד אחרי החורף. אבל
דשאים - הו, דשאים היו מעטים וגם אסור היה לדרוך עליהם. בטח
שלא לשחק עליהם כדורגל. השכן מקומה שנייה היה יוצא אלינו עם
הכפכף ביד מוכן להצטלטל על איזו לחי רכה. לא! אצלנו דשאים היו
מוזיאון - אסור לגעת, מותר להסתכל. ככה זה כשהדשא נדיר. הוא
נהיה יקר. אצלנו היו משחקים במגרש החניה - שהילדים יידרסו, אבל
הדשא יישאר מטופח.
מאז עברו הרבה שנים, אני יודע שבניון - אני לא וכנראה שגם לא
ייגלו אותי בנ.ב.א. מה שנשאר לי זה לחזור הביתה. לא שזה רע
לחזור הביתה - לא לכל אחד יש בית. אבל הבית שלי מעבר לפקק
שהרגע הגעתי אליו. מסתבר שיש עוד כמה תמהונים שמשוטטים בכבישים
בשעה כזו ודווקא די הרבה מהם. חבל שאי אפשר לעצור בצד ולשבת.
להכיר את הנהגים מסביב. כמו פעם - לפני שנולדנו. כשכולם היו
ציוניים ונחמדים. כשהייתה תחושה של "יחד". היום אני כבר לא
מבקש שכולם יהיו ביחד, מה אני? פשיסט? לא. אז תנו לפחות רק את
הנחמדים שביניהם, את אלה שאפשר לגלגל איתם שיחה. ללמוד מהם דבר
או שניים. אבל לא. אין כבר כאלה דברים. גם אם היינו פותחים את
החלונות, עדיין הייתה נשארת החומה השקופה מסביב לכל אחד
מאיתנו. אני חושב שאם היינו מנסים, בטח זה היה הולך.
זאת שמימיני - דנה - עכשיו בדיוק חזרה מדייט ראשון עם בעלה
לעתיד. היא עוד לא יודעת את זה, גם הוא לא. אפילו אני לא
ידעתי. את הברק שהיה לה בעיניים יכלו לראות רק המראה שמעל
לראשה והשעונים שבלוח שלפניה. אולי גם הבחין בה המועמד לראשות
הממשלה שפניו המתוחים והמוארים בקפידה ע"י יועצי התקשורת שלו
חייכו אליה מהשלט הענק שליד תחנת הרכבת. הוא, לעומת זאת, לא
עניין אותה בכלל - מה אכפת לה מבקבוקי תבערה ברמאללה ומובטלים
בשלומי, היא - רק שלומי מעניין אותה. לא העיירה שלומי -
הבעל-לעתיד שלומי.
זה שמשמאלי - רוני - דווקא הרבה יותר מבואס. הוא פוטר אתמול
מהעבודה שהעניקה לו, לאשתו ולשלושת הילדים שלו בטחון כלכלי
בתשע השנים האחרונות. עכשיו הוא עוד אחד שיכול להופיע בכתבה של
קרן מרציאנו על המצב הכלכלי הקשה ביום שישי בערב. הכתבות שמיד
אחריהן יש את הפרסומות לפתיחת חסכונות באיזה בנק.
יש עוד הרבה שם בפקק, יש את כרים מיפו שחזר מביקור אצל חבר
בבי"ח בחדרה ונשאר אצל המשפחה עד עכשיו. יש את ג'ימי, ככה
קוראים לו החבר'ה, שפשוט לא יכול להירדם מאז שהחבר הכי טוב שלו
נדקר באיזה מועדון בדרום העיר. סיגל חוזרת ממסיבה בים ושי נוסע
חזרה מהחברה שלו שנסע אליה כדי להספיק לנצל את כל מה שיוכל
מהאפטר שקיבל מהצבא. כולם, כולם. מגיעים מאיזה מקום, נוסעים
למקום אחר. היעד ברור, המטרה - פחות.
רוני המפוטר צועק עכשיו על אשתו בדיבורית. היא חושדת בו. שעות
כאלה מאוחרות והוא עדיין לא בבית. הוא לא סיפר לה עדיין. אז הם
רבים וצועקים ובוכים, הוא מספר לה, היא שותקת. הם חושבים על
העתיד. הוא נראה שחור מתמיד. הם לא יודעים שבעוד שנה רוני יפתח
שירות קייטרינג ודנה ושלומי, זאת מהמכונית שמימין וההוא שיצא
איתה היום, יהיו הלקוחות הראשונים שלו. גם אני לא יודע אם זה
נכון ואם זה באמת יקרה, אבל אם הייתי תסריטאי הוליוודי הייתי
כבר כותב על זה משהו. אז נכון, אולי לרוני החיים לא יאירו כל
כך פנים, אבל אולי כשרוני יצפה בערוץ הסרטים בעוד שנתיים ויראה
את הסרט שאני עכשיו מגלגל בראש, הוא יתרגש. אין לי ספק.
המכוניות מזדחלות ומתיישרות לנתיב אחד של סקרנים. קרתה תאונה
קשה. ג'יפ מצוחצח הפוך על גגו צמוד אל הקיר התוחם את הכביש
במחלף הענק. מלמעלה קורנת פרסומת של החברה: "הרכב הבטוח בעולם
- עובדה!". אם הייתי מתחרה של החברה, הייתי מצלם את כל הסצנה
ויוצא בקמפיין נגד. אבל אני, אני לא מתחרה ואני גם יודע שהנהג
התהפך בגלל יותר מדי פרסומות של בירה קרלסברג ואמסטל וטובורג
וקורונה. הנהג, קופירייטר במקצועו, הטביע את יגונו בליטרים
מכובדים של בירה קרירה אחרי שנזרק מהחברה שבה עבד לאחר שנקבע
שהקמפיין שלו עם אריק איינשטיין ותאונות הדרכים הסתבר
כלא-אפקטיבי. |