קשה לי לומר לכם, אבל לא התגעגעתי, נאלצתי לחזור. במקום ההוא,
הרחוק לכם והקרוב לי, כל כך טוב. תרפו את האחיזה, תחממו את היד
שקפאה. אני רוצה את הקשת בענן, לנשום את האויר החדש. לא
איתגרתם אותי, והשעון ממאן להמשיך בתקתוקו, לא אהבתם אותי,
אפילו כשנפלתי על ברכי והתחננתי, ובכיתי, וצרחתי, בסוף
התייאשתי.

מחר בבוקר, אני אתלבש לאט לאט, בעצב כמוס, אצא את פתח הדלת,
ואשקר לכם, אומר בחיוך אוהד, "בוקר טוב", חיבוק, נשיקה ורצון
לברוח.
זה לא שאני לא רוצה להיות כאן,
פשוט עדיף כרגע שאלך.

מחלת העצב מחלחלת לתוכי, עצב כמוס, פנימי
ואשן, ואקום, ואחייך ,ואבכה
ובתוך תוכי, רק עצב כמוס.