שמעון חצה את הכביש ונכנס לחנות הצילומים. הוא ראה אישה שעמדה
מול המוכר, אך היא נראתה מסתכלת על תמונותיה שזה עתה יצאו
מהמכונה. שמעון ניגש למוכר וביקש למסור לו את הפתק שיביא
בתמורה את התמונות מהנופש האחרון בחרמון, עם הילדים ואשתו.
במרחק גדול משם, יאיר נהג במכונית בבוקר רגיל של פקקים, דיווחי
תנועה והמון עשן. הוא שמע מוסיקה עברית ברשת ג' והסתכל כיצד
השמיים בתל אביב הופכים לאפורים ככל שהזמן מת ומתחלף.
במרחק עוד יותר גדול משם, איינריך ליטף את ראשו המגולח והסתכל
על עצמו בראי. הוא הרים את זרוע ימין השמיימה וצעק כמה מילים
בגרמנית. לאחר מכן, הוא ישב והדליק את המחשב.
שמעון היה בן למשפחה גדולה שעלתה לארץ בשנות החמישים המוקדמות.
הוא לא זכר את המעברה בזיכרון האישי, אך הצלקות היו חרוטות על
נפשו המשפחתית. הוא למד לשנוא את אלה שגרמו עוול כה גדול
להוריו. הוא שמע סיפורים של התנשאות ויוהרה, על רמיסת הכבוד
ועל כורח המציאות. הוריו הלכו לעולמם כשליבם חצוי בין אהבתם
למדינה לבין שנאתם לאלה שהביאו אותם אליה. אביו של שמעון היה
סוחר גדול במרוקו והתקדם בארץ מאוהל רעוע למעברה שטופת גשם
וצפיפות ועד דירה קטנה של שלושה חדרים בלוד שהייתה שייכת
לערבים שברחו. שמעון גדל עם עיניו נשואות למשרות שלהם, והתמלא
קנאה כלפי אלה שיכלו ללמוד ומשפחתם תמכה בהם. הוא נאלץ לעבוד
מגיל צעיר. קיפוח היה למילת מפתח בחייו של שמעון, הוא חווה
אותה בכל צעד שעשה בארץ. ברבות השנים היה לבעל שתי מכולות
והגיע למעמד מכובד, אך לא הפסיק להביט הצידה ולראות שלהם היה
יותר, יותר קל, והממסד היה עמם ונגד הוריו. בשבתות היה מגיע
לכדורגל ואפילו שישב באזור היוקרתי ביותר, עדיין הם היו
מסתכלים לעברו במבט של התנשאות, כמו שהיו אומרים, פרנק, לך עם
ההמון. שמעון שנא אותם וידע שזה לא בסדר, אך היה בטוח שהוריו
הלכו לעולמם בים של דמעה בגללם.
יאיר היה לבן השני למשפחה שעלתה מפולין. אביו ניצול שואה, אמו
גם כן. הוא התחנך על מוסיקה קלאסית וידע לקרוא מגיל ארבע. כבר
בגיל שש הכיר את הילדים האלה שלא ידעו תרבות מערבית מה היא
ודיברו עם אותיות גרוניות שנשמעו כמו ערבית. לאט לאט הוא התרגל
אליהם וידע לכבד את אלה שידעו להתבולל בתוך התרבות המערבית
שלו. אבל תמיד היו אלה שהמשיכו לדבר בערבית מעוברתת, אלה
שהוריהם הסתובבו עם גורמטים והיו צועקים ברחובות בכדי שכולם
ישמעו אותם. הוא למד לפחד מהם, שמא יהיו רוב, שמא ילכלכו את
הארץ בתת תרבותם. הוריו לא ממש עזרו לו בעניין וסיפרו לו על כל
מיני אנשים כאלה, שלא למדו עוד איך להתנהג.
איינריך הוא בחור בן שמונה עשרה. יש לו המון חברים טובים שעמם
הוא יוצא כל קיץ למחנה אימונים. הוא חושב על צדק ומתמוגג
כשרואה סרטי היסטוריה של מולדתו.
כששמעון מסר את הפתק, הגברת הסתובבה והסתכלה אליו במבט מהיר
מלמעלה למטה. תת-תרבות, היא אמרה במבטא מזרח אירופאי, אתה לא
רואה שאני פה? שמעון הרגיש בשנייה איך כל דמו עולה לו לראש.
במערבולת של זעם היסטורי הוא ראה את הוריו המושפלים וניסה
לשלוט בעצמו, אך לשווא.
הלוואי והיטלר היה משמיד את כולכם, צרח שמעון ונס על נפשו
מהחנות מרוב בושה.  
לפתע מכונית צצה מאחור וחתכה את יאיר בצורה מסוכנת. יאיר הבחין
בחמסה גדולה תלויה על מראת המכונית ושלושה גברים צוחקים צחוק
גדול. הוא האיץ במכונית והשיג אותם. הוא קילל אותם ושלושתם
הסתכלו לעברו במבט גדוש שנאה. המרדף ארך כמה דקות. יאיר לא
הרפה ושתי המכוניות התנגשו זו בזו. שלושת הגברים נפצעו ולא
הצליחו לצאת מהמכונית. יאיר יצא, התקרב אליהם וצעק.
הלוואי והייתם נשארים במרוקו, צרח בחוזקה, נכנס למכונית ונסע
משם.
איינריך נכנס לאינטרנט וקרא שבמדינה השנואה השורדים מציינים את
יום השואה. הוא הסתכל לעבר דיוקנו של המנהיג הגדול ולחש כמה
מילים.
הלוואי והיית מצליח להשמיד את כולם.
איינריך לא יודע שרק בזכות שנאתם של אנשים כמוהו, שמעון ויאיר
יכולים לחיות ביחד. אילו היה יודע, היה אוהב אותם ומטיף
לאהבתם. אז הם היו נעלמים מהעולם.