זה היה בשישי בערב כשהתכוננתי לצאת למסיבה, שהחברים של ההורים
שלי ישבו איתם ליד השולחן הגדול בסלון בעיצומו של משחק רמי
מותח, שכלל הרבה קללות על האמהות של כל הנוכחים. יצאתי מהחדר
מגונדרת ומאופרת ומסודרת. הייתי כבר עם רגל מחוץ לדלת הכניסה
של הבית כששמעתי: "איזה יפה את. למה את לא יוצאת עם הבן שלי?",
זאת הייתה חברה של אמא שלי, אסתר, שבאה אליי וצבטה לי את
הלחיים כל כך חזק שכל מי שראה אותי אחר כך, חשב שמרביצים לי
בבית. אמרתי שלום יפה והתכוונתי לצאת, אבל כמובן שזאת הייתה רק
אשליה שיתנו לי לצאת מבלי לתחקר אותי על כל הפרטים הכי לא
חשובים שיש. "לאן אתם יוצאים?" שאלה אותי אמא, "לפאב של ישראל"
אמרתי, "איפה זה", היא שוב הטרידה אותי בשאלה, "באיזור התעשייה
הישן, קרוב לטרבין" אמרתי. "את יודעת שהבן שלי, אלון, עובד שם,
בטרבין?" אמרה אסתר, החברה הטורדנית של אמא שלי.
    אני מאוהבת באלון מאז שאני הולכת, וישר כששמעתי שהוא עובד
בטרבין נדלקו לי העיניים. "באמת?" אמרתי בפליאה, "כן, תקפצי
להגיד לו שלום" אמרה אסתר כשחיוך ממזרי על שפתיה. "אולי אני
אקפוץ, אם יהיה לי זמן" אמרתי למרות שידעתי שיהיה לי זמן, גם
אם זה אומר שאני אצא מהבית שעתיים לפני הזמן רק כדי לקפוץ לומר
לו שלום. לא ראיתי את אלון ארבע שנים כי הוא היה בצבא ואני
הייתי עסוקה בלהתבגר. גייסתי את השכנה שלי ללכת לטרבין איתי,
ויצאנו מהבניין. כשהגעתי לטרבין התחלתי להזיע, לרעוד, ואם
שרית, השכנה, לא הייתה מחזיקה אותי, עוד הייתי נופלת על הרצפה
ומתחילה לפרפר.
    נכנסו והלכתי לכיוון הבר. שאלתי את אחת המלצריות אם אחד
בשם אלון עובד היום. היא אמרה לי שכן, שהוא בבר, והצביעה עליו.
לא זכרתי שהוא היה כזה יפה. הלכתי לכיוון שלו ונעמדתי מולו. "
אלון?" אמרתי וחייכתי. " כן?" הוא ענה, ולא זיהה אותי. עמדתי
שתי דקות בשקט מקווה שהוא יזהה אותי והחלטתי לומר משהו. "אתה
לא מזהה? טוב, אני אתן לך עוד שתי דקות." אמרתי כשבקול שלי היו
רעידות. "רות?" הוא אמר, "וואי לא זיהיתי אותך" הוא אמר, וישר
הרגשתי הקלה עצומה, כאילו שמי שדרך לי על החזה עד עכשיו, ויתר
והלך לדרוך למישהו אחר על החזה. "בכל זאת עברו ארבע שנים מאז
הפעם אחרונה שראינו אחד את השני." אמרתי, וכבר הייתי רגועה
יותר. "כן, באמת ארבע שנים, איך השתנית...." הוא אמר ובחן אותי
מלמעלה ועד למטה.

   אמרנו את השלום שלנו ועשיתי אחורה פנה לכיוון היציאה.
המשכנו לכיוון הפאב, וכל הערב הייתי באופוריה עצבנית. פגשנו
בפאב את איתי, איתי השני, אסף, ניב ועודד, ידידים שלי. איתי
היה המום מהחיוך שהיה מרוח על הפנים שלי. "כבר הרבה זמן לא
חייכת ככה", הוא אמר, ואני רק המשכתי לחייך בלי לומר מילה.
שרית התחילה לרקוד ולהשתולל, ואני עם כל שמחת החיים שהייתה בי
השתוללתי יחד איתה. התקרבו אליי ואל שרית שני בנים. "שלום
יפות, אני יגאל וזה פז", הם אמרו. שרית הלכה הצידה עם יגאל,
ואני נשארתי עם פז. "אני אומרת לך מראש שיש לי חבר" אמרתי לו,
למרות שלא היה לי חבר, והוא אמר "סליחה" והלך. לקראת סוף הערב
הלכנו לכיוון הבית ועברנו ליד הטרבין.
    עצרתי ליד הטרבין, והיתמהמתי. שרית חייכה. היא הבינה מה
רציתי לעשות. איתי התעצבן וצעק עליי לזוז כבר. " אני כבר אקח
טרמפ הביתה, אז תמשיכו בלעדיי, אני אסתדר", אמרתי ואיתי הסתכל
עלי במבט מוזר. "את בטוחה?" איתי שאל והמשיך להביט בי במבט
מוזר. "כן, זה בסדר, תלכו", עניתי, והם הלכו. נכנסתי לטרבין
והלכתי לכיוון הבר. השעה הייתה ארבע וחצי בבוקר, והטרבין היה
ריק למדיי. אלון ירד במדרגות עם ארגז כלים מלוכלכים. "אלון"
קראתי לו. "חזרת?" הוא שאל אותי. "כן, קצת נתקעתי, אין מספיק
מקום באוטו של ידיד שלי, ואין לי איך לחזור", שיקרתי לו במצח
נחושה, "חשבתי שאולי תקפיץ אותי הביתה, אם יש לך אוטו?",
שאלתי. "ברור, אין בעיה, אני מסיים עוד חצי שעה ונזוז", הוא
אמר, ואני הינהנתי. התיישבתי ליד הבר. הוצאתי סיגריה ועישנתי
מולו, כדיי שיראה שאני כבר לא הילדה בת ה- 4 שגדלה איתו.
      כשהוא סיים לעבוד, יצאנו החוצה. נכנסנו לאוטו שלו,
הדלקנו סיגריות ואלון התניע. בדרך הוא התעניין בדברים שהשתנו
בי. שמחתי שהוא שם לב שאני לא כבר לא ילדה קטנה יותר , ואפילו
שיתפתי אותו בכמה פרטים אישיים עלי. הוא זכר את הדרך לבית שלי,
והוא נעצר מתחת לבניין שלי. ישבנו קצת ודיברנו. "תודה על
ההסעה", אמרתי לו. שניה לפני שיצאתי מהאוטו, הסתובבתי אליו,
תפסתי אותו בלחי והדבקתי לו נשיקה אחרונה, ללא היסוס, כאילו
אין לי אלוהים. הייתי המומה מעצמי, ולאורך כל הנשיקה קיוויתי
שהוא לא ידחה אותי. אבל להפך, הוא תפס אותי בכתפיים, קרב אותי
אליו והמשיך את הנשיקה שאני בחיים לא אשכח.