תמיד בדרך אליך אני מריחה ריחות של נוסטלגיה.
ריח של ילדות. זה הריח הראשון שמתחיל קצת לפני השער האדום של
בית ספר הדרים. ריח שכשפעם, כשהייתי הולכת אליך, זה היה מזכיר
לי משהו אחר, רחוק. זה לא בדיוק פרדס וזה לא בדיוק הפרחים
הורודים עם הצהוב בפנים. זה גם לא בדיוק שדה. זה שילוב. זה
מזכיר לי את הטיולים שהיינו עושים לפרדסים כשהיינו קטנים והם
היו רק במרחק 5 דקות הליכה. היינו קוטפים תפוזים ואוכלים אותם
מהר מהר לפני שמישהו יראה. כשגדי, אבא של הדר, לקח את שתינו
פעם לסופר ונתן לי שקית שוקו לשתות מהר מהר לפני שמישהו יראה,
לא הסכמתי לא לשלם עליה. זה היה נראה לי "לא מוסרי". הייתי בת
10. אולי 11. אחר כך הם עברו למודיעין ואיבדנו את הקשר איתם.
אחרי הפרדס היינו הולכים לגבעת האירוסים, בימים שטופי שמש
חורפית, עם סוודרים וסנדלים וגרביים, ומריחים פרחים אבל לא
קוטפים ומסתכלים על הנוף. אז, לא היה געגוע. לא היו זכרונות
שמתלווים לכל מראה. לא הייתה נוסטלגיה. הייתה רק תמימות.
התייצבנו במלוא התום מול כל רגע ולא היה דבר זולת הרגע עצמו.
עכשיו, אחרי שנים, אחרי דברים קשים שעברו עלינו ובינינו, לריח
יש משהו אחר. גוון כחלחל של עצבות. געגוע לגעגוע של פעם. כי גם
בגעגוע של פעם היה סוג של תמימות. כי כולם מתגעגעים לילדות.
אבל היום זה אחרת. שום דבר כבר לא יהיה כמו פעם. אני אחרת. וגם
את. את היית, את עדיין ואת תמיד תהיי הבנאדם שאני הכי אוהבת
בעולם, את יודעת? את יודעת. אמרתי לך את זה. ואת כמו תמיד אמרת
לי "את ממש מפגרת, אה?". תמיד כשאני לידך אני מרגישה שיש כל כך
הרבה מה להגיד, כל כך הרבה להראות.. אבל אני לא יכולה. זה כבר
לא כמו אותו לילה שהכל התפרץ ובכינו וצעקתי ורציתי לגמור את
הכל. את הכל. ולא נתת לי ואמרת שאת אוהבת אותי, ובחיי שלא
האמנתי לך. והיום אני רק רוצה חיבוק. אני רוצה שתחבקי אותי
ושתרצי לקבל את כל מה שאני רוצה לתת, שהוא כל כך הרבה ובכל זאת
רק גחלת עמומה ממה שהיה אז. כל מה שרצית אז ולא יכולתי לתת.
והיום? אף אחת מאיתנו כבר לא רוצה. כבר אין תמימות. אני רוצה
שתחבקי אותי. חזק חזק כמו פעם, כשהיקאת לי על נעלי הקיפי
במסיבה בסניף של החג"ס כשעוד היה לנו אומץ לצאת למסיבות עם
נעלי קיפי, אחרי ששתית חצי בקבוק טקילה כי "פחדתי שלא ישאר לי
לאחר כך". תחבקי אותי חיבוק חזק ואמיתי כזה. חיבוק שמתכוון
להיות חיבוק, לא כזה מנומס. כזה שלוחץ לי את הריאות, עם הידיים
שמלטפות את הגב וכשאני אתחיל לבכות את תתפסי את הפליס הסגול
שהבאת לי בנבי רובין ביומולדת 15 חזק חזק ולא תעזבי עד שאני
אירגע. וזה יקח הרבה זמן ואת תילחצי, כי את תמיד נלחצת כשאני
בוכה. אם אני בוכה, סימן שמשהו ממש מפריע לי, כי בדרך כלל אני
שומרת הכל בפנים או מתעלמת. אני לא מדברת על בכי של עצבים, שזה
קורה. בכי מסוג אחר. בכי של עצב אמיתי ושל בדידות. כי אף אחד
לא יבין אותי כמוך. כשהבנת אותי אז, לא הבנתי שאת מבינה אותי
ולא הבנתי את עצמי.
ריח של קרבה שמתעמעמת. הפרקט שעשו לך בקומה למעלה בכתה י'
כשהתחלנו להתרחק. טפיפות הנעליים שלי "נעלי ערסים" שליוו אותי
בכל הקטטות. שליוו אותי כשהגנתי על טל ארואטי ליד איזור
התעשייה, כשהוא לא רצה לתת לפרחות גרעינים והן התעצבנו וקרעו
לו את השרשרת שנורא אהבתי. והדם החמצמץ שניגר מצד שמאל של השפה
העליונה שלי כשאיריס "שיחקתי הוקי, אני יודעת ללכת מכות" עמדה
בצד ולא עשתה כלום. עכשיו את ריח הפרקט מלווה ריח של סיגריות.
ריח מבוגר ומנוכר של זמנים שהשתנו. פעם זה היה רק נרגילה
שעישנו במרפסת. וביום ההוא שרצינו לצבוע את השיער בירוק
ו"להיראות כמו אבטיח", לקחנו את הנרגילה ואגוז קוקוס ששברנו עם
פטיש למרפסת וצבענו אחת לשניה את השיער וזה לא הצליח לנו. וכל
הזמן השקפנו לראות אם ההורים שלך באים ותיכננו את סולם החבלים
שישתלשל לך מהמרפסת ואת הפעמון שיהיה מחובר לחלון של החדר שלך
ואיך אני אצלצל בו כל פעם שאני עוברת מתחת לבית שלך בלילה ואת
תרדי בשקט בשקט בסולם החבלים כדי לא להעיר את ההורים שלך. אבל
לא עשינו את זה. במקום, תלית ערסל, שכשישבו עליו התחת נגע
ברצפה ובכל זאת היינו רבות עליו כל פעם. היינו עושות תחרות
ריצה אליו ואת תמיד ניצחת. ותמיד ויתרת לי אחרי 10 שניות, כי
עשיתי פרצוף מסכן. אני אוהבת לשבת על הפרקט בחדר שלך שפעם היה
בו שטיח ולקחת לך דיסקים. זה מחבר אותי אליך, עכשיו כשאני כבר
מרגישה מנותקת לגמרי. את מספרת לי על הצבא ואני יודעת שהיינו
אמורות לעבור אותו ביחד, אבל משהו קרה בדרך והחיים שלנו הלכו
לכיוונים שונים כל כך. את לטיול ולצבא ואחר כך שוב תעשי טיול.
ואני לומדת. היינו אמורות ללכת יחד לצבא, להקים קיבוץ עם חוות
קקטוסים ע"ש נחום ונחומיה, הקקטוסים הראשונים שלך. כבר מצאנו
מקום- מאחז נח"ל נטוש ליד חולות חלוצה. במדבר. במדבר שאהבנו.
ואנחנו עדיין אוהבות. אבל בשבילי הוא רחוק מדי. הוא בלתי מושג.
הוא מת. אני לא מסוגלת לחשוב על טיול בלי להתחיל לבכות. אני
מתוסכלת. אני יודעת שאת המשכת בנסיעה על הרכבת שנקראת "החיים
שלנו" ואני ירדתי באחת התחנות. את עדיין על על הרכבת. ואני, אם
להמשיך את המטאפורה, נוסעת מאז בטרמפים. או יותר נכון,
באוטובוס. טיול מאורגן בעיר, מוזיאונים, תרבות ואקדמיה, אנשים
משכילים שלא יודעים דבר וחצי דבר על מה שאמיתי ונכון ומה זאת
חברות אמת ואהבה ללא תנאים ואושר טהור, אנשים שלא מוכנים לדבר
על תמימות כי זה "ילדותי". ואת עדיין על הרכבת שעוברת ב"בית
שלנו", בין הרי אילת מצד אחד, הרי אדום מצד שני וים סוף מצד
שלישי ודקלים שמתכופפים ברוח ופורשים סככה על דשא ירקרק
ומושקה, ומסביב צהוב צחיח ואדום לוהט של שקיעות של מדבר.
שקיעות שלא נגמרות בים, שקיעות שנגמרות בסיני, וצל הרים נופל
על הכל וצלליות של תמימות מרקדות סביב המדורה וטביעות רגליים
בחול ועקבות של אושר מקשטות את נוף אהבתנו. ואת עדיין מתייצבת
במלוא התום מול כל רגע, ואין דבר זולת הרגע עצמו.
תמיד בבית שלך יש ריח ביתי. ריח של אוכל חם ושל הפרחים של אמא
שלך שגורמים לי להתעטש. והיה פעם את הריח של סקוטר שמת זקן
וחולה לפני כמעט שנה. כלב אסטמתי למשפחה של טריאתלטים. סיפרת
לי שהיית לוקחת אותו איתך לרוץ ולקחת אותו על הידיים כל הדרך
חזרה כי "הוא לא סחב". ועכשיו יש את ונוס שקופצת ומלקקת את כל
מי שנכנס. אוהבת את כולם. נושכת את כולם. גם את הבלון של פו
הדב שהבאתי לך לטקס קבלת הכומתה הירוקה. תמיד קינאתי בביתיות
שלכם, עוגה על השיש, צלחת עם ממתקים, ארון עם ממתקים. אף פעם
לא מצאתי את הארון של הכוסות. אצלי היו פיתות בפריזר במקרה
הטוב, לחם קל במקרה הרע וחומוס במקרר. המבחן היחיד באנגלית
שקיבלת בו ציון טוב היה בכתה ח', כשישבנו על הרצפה במטבח שלך
ותרגמתי לך מילה במילה את הסיפור על תומס אדיסון. ישבנו ככה
שלוש שעות. לא נתתי לך לקום עד שלא סיימנו ואחר כך עלינו למעלה
לשחק במשחק עם הבזזזזז. זה תמיד נורא הצחיק אותי איך שהבזזזזז
חישמל את החיילים של האויב. ובחדר של המחשב הייתה את הגיטרה של
אחיך מתאילנד ופעם אחת עשינו כאילו אני מנגנת ושוברת לך את
הגיטרה על הראש ואז ברגע אחד של חוסר תיאום באמת שברתי לך אותה
על הראש. וניסינו להדביק אותה מבפנים עם סלוטייפ ועם דבק 3
שניות, אבל זה לא עזר. היא כבר לא נשמעת כמו פעם.
ויש את הריח של המרתף, שהוא החדר של אחיך, ששם בפעם הראשונה
ראיתי סרט שממש ממש הפחיד אותי- פרוייקט המכשיפה מבלייר. את
תמיד היית פחדנית יותר. את שמת את השמיכה מעל הראש ולא הסכמת
לראות. ביקשת שאני אגיד לך מתי אפשר להסתכל ואמרתי לך להסתכל
בכוונה בקטעים המפחידים. אחר כך לא הסכמת ללכת לישון לבד.
פחדנית. היום אמרת לי שאת מרגישה בטוחה ללכת ברחוב, כי את
יודעת שאת יכולה לגבור גם על 3 אנשים. ובכל זאת, בכתה ט', בדרך
לקניון הזהב, כשהפרחה שישבה לפנינו אמרה לי לסתום את הפה,
עניתי לה "יס מאסטר", חברה שלה אמרה "היא קראה לך מסריחה" והיא
תפסה אותי בצוארון של החולצה ואיימה עלי- את התכווצת בפינה ליד
החלון ובקול רועד אמרת שאת לא יכולה לעזור לי. לא צריך להיות
בטוח בעצמך או חזק או להיות קרבי כדי שיהיה אומץ להסתבך.
את כבר לא מלווה אותי הביתה. פעם הסכמנו שתלווי אותי עד האמצע
ותמיד התווכחנו אם האמצע הוא לפני או אחרי מעבר החצייה ליד
השער האדום. בסוף הסכמנו על אחרי. הייתה לי דרך לשכנע אותך
לעשות דברים. אני לא יודעת איך. הערצת אותי ואהבת אותי והיית
מאוהבת בי ושנאת אותי. ואני הערצתי אותך ואהבתי אותך והייתי
מאוהבת בך ורציתי להיות כמוך ורציתי להיות את ולא רציתי להיות
עצמי. רציתי את האדישות והריחוק שלך ולא רציתי את הרגישות
והפגיעות שלי. ורציתי ורציתי אדישות ובסוף הפכתי להיות חסרת
רגשות. וכל החומות שהקמתי מסביבי ניתקו אותי ממך ומעצמי
ונשארתי לבד. אני הולכת לבד מהבית שלך עד למעבר החצייה הראשון.
פה גר עופרי אלמוג שהייתי דלוקה עליו ביסודי, ובכתה ו' ממש
הסתדרנו אבל הוא היה מקובל ואני לא. היום הוא ערס.
אני ממשיכה ללכת ושוב יש את הריח המתוק שגורם לי להתגעגע
לגעגועים של פעם. פעם אמרתי לך "געגוע לגעגוע מתוק זה געגוע
ממש כואב", ואת הבנת בדיוק, אבל בדיוק למה התכוונתי. כמו
שכשנסענו פעם בנוף של מדבר, נזכרנו בחיוך איך לפני חודש או
שבועיים טיילנו שם וידענו שעוד שבועיים אנחנו שוב שם. והיום
אני נזכרת בריגוש של העוד מעט הזה, עוד מעט אני שוב במדבר שלי,
והלב נשבר לרסיסים והדמעות שעומדות בגרון עולות טיפה יותר
גבוה. והן עולות עוד טיפה כשאני נזכרת בטיולים שעשינו לבד.
ועוד טיפה כשאני נזכרת בטיולים בחוגי סיור, בקבוצה, בפשטות,
באהבה, באמת, ברואי, בלילה ההוא שישנו שלושתינו באותו שק"ש,
אותו לילה שקפאו לי האצבעות וביקשתי מקרן שתפתח לי את המכנסיים
כדי שאני אוכל להשתין, בטיול מערות בהרי יהודה שנתקעת בפניה של
ה-90 מעלות ונשארת בפוזה משונה בלי לזוז במשך 10 דקות, עד
שהסברנו לך שצריך להסתובב ולהתקפל ואת אמרת "אז למה לא אמרתן
לי קודם?!", בשקיעות של המדבר שהיינו רואים מאמצע המסלול כי אף
פעם לא הספקנו להגיע למחנה לפני החושך, בשמיים עמוסים כוכבים
שנופלים, במיוחד במצדה, ואיך דודי ביקש שפמלה אנדרסון תיפול
עליו מהשמיים ויום אחרי זה היה כתוב בעיתון "פמלה אנדרסון כמעט
נפלה ממטוס", בפחד גבהים המטורף שלי שגרם לי לעצור באמצע
המסלול בחוד עקב על שפת מצוק, לפני צוק ומאחורי תהום ולהתחיל
לבכות בהיסטריה רבע שעה, ואיך ששנה אחר כך חזרנו לאותו מקום
ועשינו את אותו מסלול כי רציתי להוכיח לך ולעצמי שאני מסוגלת,
ובלילה ההוא שישבנו מסביב למדורה וצחקנו על האף של אבינועם
במשך 45 דקות- "זהירות כריש", "אף 16", "אפינועם", ואחר כך
הלכנו לקבוצות אחרות, אני העמדתי פנים שאני צריכה נייר טואלט
ויצרתי הסחה, ואת ואבינועם סחבתם להם את הארגזים של האוכל,
ובלילות שהיית מניחה את הראש שלך על הבטן שלי ומחזיקה לי את
היד ורק ככה היית נרדמת והערת אותי כל פעם שהפסקתי לנשום. אני
זוכרת. ועוד טיפה עולה כשאני נזכרת באימרי, אח של הילה שהייתה
אשתו של עומר, המדריך ששנאנו, שאמרתי לך שהוא נישק אותי ושתינו
ידענו שזה לא נכון אבל לא היה אכפת לי, ובמייק, חבר של קרן,
שיצר בקבוצה שלנו שתי קבוצות והעיף אותנו ממד"א, פעמיים, וזו
הייתה תחילת הסוף. ואני נזכרת ברוחות המדבר הלוהטות שמתחילות
להתקרר בצהריים כשיושבים בצל והופכות למקפיאות כשהשמש מתחבאת
מאחורי ההרים, ובקולות של הכלום העצום, ובהרגשת האפסות מול
הטבע ושלוות נפש ודמעה שמבצבצת בקצה העין כשמשקיפים על מכתש
תמנע מהמקום הכי גבוה, ואנחנו מחליפות מבט שאומר את כל מה
שאנחנו רוצות להגיד וחיוך שאומר ששתינו מבינות בדיוק על מה
השנייה חושבת, והדמעה נלחצת עוד טיפה כשמחלחלת בי הידיעה שאלה
היו רגעי האושר שלי, שמולי עומד אדם שמסתכל עלי ולא רואה אותי,
אלא את העולם דרך העיניים שלי וגם אז הרגשתי שמשהו חסר, משהו
בי היה כמה לעוד- אולי זו אהבה? אולי זה אלוהים? וברגע ההוא
היה עצב כי ידעתי אז וגם היום, שהוא זמני. ועוד טיפה אחת כשאני
מבינה שהעולם הזה זר לי עכשיו ושאני לא חלק ממנו, אפילו שהוא
תמיד ישאר חלק ממני. ופתאום הבכי כבר פה ואת מחבקת אותי ככה
חזק חזק ומלטפת לי את הגב ואת השיער וכשאני אומרת לך "אני
אוהבת אותך", את תופסת לי את הפליס הסגול שנתת לי בנבי רובין
ביומולדת 15 חזק חזק ולא אומרת כלום.