מנחם דוד / עוד געגוע |
כשלן אני במיטה,
ומדגיש בשחור זוהר,
את כל החסר, (פעמיים צירה) שיש.
את התהום,
שכרוי לא הרחק, מגבול
המיטה. היחידה.
עושה לעיניי, לשפוך דמעתן,
על שלא ידעתיך,
והגבול מתקרב, ולדרי הספר
העזאזל אורב.
וכשהגעגוע הזה, שקורה
לא רק בלילה, כי אם בעוונותי
בכל עת, תמיד,
תופס מקומו הטוב,
חושב לעצמו, לי לידיד
וכשהגעגוע הזה
גורס,
העין, כאילו ברוורס, נאספת
פנימה, מסרבת לגשת
למציאות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|