איך עוד לא נגמרו לך הדמעות?

היום שאלתי אותך למה אתה בוכה.
"אני אף פעם לא בוכה", אמרת. אז ויתרתי.
כי ידעתי שבויכוח הזה, אני כבר לא אנצח.
באותו רגע
נשבר בי משהו בפנים, מעצם הידיעה שאנחנו לא קרובים מספיק, בכדי
לחלוק רגעים כאלה.
וישבתי וחשבתי וניסיתי, באמת שניסיתי ורציתי וכבר כמעט שבכיתי
ובכיתי ומחיתי ונשבעתי ושוב הפרתי, עד שנזכרתי שכבר ראיתי אותך
בוכה.
פעם. מזמן.
ולא ייחסתי לזה חשיבות. ועכשיו פתאום, כעסתי על עצמי
שלא.

אני יודעת

אתה לא בוכה. אתה אף פעם לא בוכה. וזה בסדר.
אבל חשוב שתדע, שזה לא פשע לבכות.
אם זה פשע, העונש שלי הוא מאסר עולם.
עליי לרצות מאסר של מיליון שנים בכלא הכי שמור בעולם, ללא
אפשרות חנינה.
ומה איתך? אתה שותף לעבירה שלי.
הדמעות באות בדרך כלל בגללך.

אני יודעת

אתה בוכה מבפנים וזה כואב באותה מידה ואפילו יותר.
כואב גם לי לדעת שאתה סובל כל כך ומתענה.
ושכל רגע בחייך עובר בתהייה של "מה היה אם" וכל דקה נראית
כנצח. כי אתה לא מאושר.
הנשמה שלך זועקת. אבל הדממה בך נשארת.
ורק אני שומעת את הזעקות. ורק אני רואה את הדמעות.
שלא זולגות לך מהעיניים. אלא זורמות בך וממלאות את החלל בלב
שלך.
החלל שאני חולמת למלא ואתה לא נותן לי.

אם רק היית נותן לי, הייתי מצילה אותך.
הדממה הבלתי פוסקת שלך הייתה נחלשת.
והדמעות היו פורצות החוצה. כי זה לא פשע לבכות.
ואם זה כן, אז נרצה את המאסר ביחד.
ואני אשב ואחשוב ואנסה, באמת שאנסה וארצה וכבר כמעט שאבכה
ואבכה ואמחה ואשבע ושוב אפר, עד שאזכר,
שאתה אף פעם לא בוכה.
ואני אוותר.
ועדיין יישארו לי מליון שנים לבדי בכלא הכי שמור בעולם, לנסות
להבין,

איך עוד לא נגמרו לך הדמעות.